כל אחד מאיתנו מדבר לעצמו. זה אתם יודעים. מה שאתם לא תמיד חושבים עליו הוא מה המשמעות של הדיבור הזה ואיך (אם בכלל) הוא עוזר לנו לבצע.
ספר חובה בכל בית בו מתגורר/ת ספורטאי/ת.
הנה, אמרתי את זה. עכשיו זמן לספר לכם למה:
כל אחד מאיתנו מדבר לעצמו.
זה אתם יודעים. מה שאתם לא תמיד חושבים עליו זה
א. עצמי לא חייב להקשיב לאני כשאני מדבר לעצמי.
ב. כשעצמי מקשיב, זה בדרך כלל מפריע לו לבצע.
נכון, דיבור עצמי הוא מיומנות חשובה עבור בני אדם בכלל וספורטאים בפרט, אך הוא בעצם נוצר בדיוק בשביל לא להותיר מקום לדיבור הקיים בתוך הראש של כל אחד מאיתנו.
המחבר כתב את הספר ונתן לו כותרת שמבקשת להסב את תשומת הלב של הקוראים לכך שהמשחק שהם משחקים (טניס, או כדורעף, או כל משחק אחר ביומיום שלנו) מורכב ממשחק חיצוני – כזה שמשוחק במציאות ביחד עם בני אדם אחרים, וממשחק פנימי – כזה שמתקיים בראש של כל אחד מאיתנו.
בכתיבת הספר, המחבר מבקש לגרום לנו לשכוח את מה שלמדנו במהלך השנים, כשהתבגרנו, ולגרום לנו לחזור אל הזמן בו למדנו ללכת ולדבר – זמן בו דברים התרחשו בצורה אינטואיטיבית ואף הרגל רע לא הפריע לנו ללמוד.
התובנה שפותחת את הספר היא שבתור מאמן, הוא מצא את עצמו יום אחד במצב רוח רגוע, בו הוא דיבר פחות והתבונן יותר, והוא גילה שטעויות של השחקנים שאימן נטו לתקן את עצמן בלי שיצטרך להעיר. מעבר לפגיעה הקלה(?) באגו שלו בתור מאמן – מה, הם יכולים להשתפר גם בלי שהוא יעיר להם? – הוא שם לב שהיו פעמים בהן לא רק שההערות שלו לא עזרו, הן ממש הפריעו!
ואם חושבים על זה, זה לא מפתיע. כשספורטאים מבצעים בצורה ממש טובה, מה אומרים עליהם?
"וואו, היא לא בהכרה!"
"הוא ב-zone!"
אף אחד לא אומר על ספורטאית שמבצעת בצורה מדהימה "וואו, היא בטח ממש חושבת על כל מרכיב בחבטה שלה!", כי, ובכן, היא לא.
היא פשוט משחקת.
וזה גרם לו לחשוב שכאשר אדם משוחח עם עצמו במהלך משחק (או במהלך של כל דבר אחר), בעצם ישנן שם שתי דמויות:
"אני" ו"עצמי".
אם לא היו שתי דמויות, מי היה משוחח את השיחה הזו?
ומסתבר שיש מאפיין מאוד ברור לכל אחת מהדמויות האלה:
"אני" הוא זה שנותן הוראות ושופט את המצב.
"עצמי" הוא זה שמבצע.
אצל אנשים מסוימים הם במערכת יחסים טובה ולאנשים כאלה הביצוע קורה באופן יותר שוטף (וזה כך גם אצל ילדים שלומדים ללכת, למשל).
אצל אחרים, "אני" ו"עצמי" מסוכסכים, ככל הנראה כתוצאה מהתערבות חיצונית ושנים של הרגלי שיחה לא מועילים, וכשהם מסוכסכים, "עצמי" מתקשה לבצע את המוטל עליו.
אז מה עושים?
(חוץ מלקנות את הספר ולקרוא אותו שלוש פעמים)
1. מקבלים את העובדה שלפעמים יש רגעים לא טובים (או ימים לא טובים).
2. מוותרים על "נכון" או "לא נכון" ומתרכזים במה שקורה (מיקום היד ביחס לסל, מיקום המחבט ברגע נחיתת הכדור על הרצפה)
3. משתדלים מאוד להימנע מהנחיות חיצוניות, סומכים על עצמנו ומאפשרים לעצמנו ללמוד מהעשייה של עצמנו.
