אסטרטגיות מבוססות מדעית להורות טובה יותר מהגן עד התיכון.
"אני לא רוצה להשתפר, אני רוצה כבר להיות טוב!"
אם הילדים שלנו לא רוצים להתאמץ ללמוד משהו שכן מעניין אותם, מה יקרה כשהם יצטרכו ללמוד דברים שלא מעניינים אותם?
מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור להם לפתח מוטיבציה פנימית וליהנות מאתגרים?
אנשים נמשכים ל"מוכשרים". אנחנו מעריכים אותם יותר וחושבים שהתוצרים שלהם טובים יותר.
אנחנו פחות נמשכים למאמץ. אם מישהו צריך להתאמץ זה אומר שהוא לא מוכשר. לא גאון. לא יכול באמת להצליח.
אם מישהו מצליח "בלי ממש לנסות" זה נשמע לרוב האנשים כמו מחמאה, כאילו שלנסות משהו זה עלבון.
קת'רין מוריס קוקס חקרה ביוגרפיות של 301 דמויות היסטוריות. מה שאפיין אותם לא היה איי קיו, אלא היכולת להתמיד ולהניע את עצמם. מי שהיו יכולים להציב מטרות ארוכות טווח ולהמשיך להתקדם לכיוונן גם מול מכשולים או שיעמום, הצליחו.
אם יש לנו מוטיבציה - וזה יכול להיות הדבר הכי קטן כמו סוכריות - יש לנו סיכוי להתקדם.
לא תמיד אלה שנראים פחות אינטליגנטיים בהכרח חייבים להישאר ככה.
אולי לא היו להם הזדמנויות ללמוד. אולי לא הייתה להם המוטיבציה המתאימה ללמוד?
כשהורים (ומורים, ומאמנים וכו') מדגישים יכולת והישגים, הם מפריעים לילדים להגיע להישגים כי הם מקטינים את המוטיבציה שלהם.
אסטרטגיות לגידול ילדים בעלי מוטיבציה ויכולת התמדה עם קשיים:
#1 לעודד את הילדים לעשות דברים חדשים וכיפיים שהם גם קשים.
אנג'לה דאקוורת', החוקרת שפיתחה את גריט למדד הצלחה בחיים, טוענת שאפשר לפתח גריט מארבעה מרכיבים: עניין, היכולת להתאמן, תכלית ותקווה.
כדי להתמיד במשהו אנחנו צריכים שהוא יעניין אותנו, שהוא יהיה משהו שאפשר לפתח, שנדע שיש לזה תכלית חיובית בחיים שלנו ושנחשוב שיהיה בסדר גם כאשר קשה לנו.
לדאקוורת' יש חוק עם הילדים שלה: חוק הדבר הקשה.
הם בוחרים משהו שמעניין אותם ואפשר ללמוד אותו והם חייבים לסיים את השנה איתו, גם כשהוא קשה או מעצבן או מתחיל לשעמם.
שנה חדשה? יכולים לבחור מה שרוצים. אבל חייבים לסיים את השנה. והם חייבים לבחור. זה לא היא מחליטה.
כשילדים מרגישים שבוחרים בשבילם, יש סיכוי יותר קטן שהם יתמידו. וילדים לא תמיד יודעים כבר בהתחלה מה טוב להם או כיף להם, לכן חשוב לתת להם להתנסות.
#2 לעודד מאמץ, לא מיומנות או חוכמה.
לשמוח כשהם מנצחים, אבל לרצות בשבילם את המאבק והצמיחה: "אני שמחה שניצחתם בהפרש גדול, אבל אני מצטערת שלא היה אתגר. אתם צומחים רק כשיש אתגרים."
קשיים רצויים והיכולת להתאמץ לאורך זמן הם מרכיבים חשובים בצמיחה של בני אדם בכלל וספורטאים בפרט.
לקריאה על קשיים רצויים - לחצו כאן.
לקריאה על תבניות חשיבה בספורט - לחצו כאן.
לקריאה על חשיבות המאמץ - לחצו כאן.
גם קרול דווק, החוקרת שפיתחה את תחום תבניות החשיבה, מודה שלא תמיד היא מצליחה להישאר בתבנית חשיבה מתפתחת.
לוקח זמן ודרוש מאמץ לפתח תבניות חשיבה לא מקובעות.
#3 ללמד את הילדים אסטרטגיות להקטין דחיינות.
אם הילד שלכם מעדיף לדחות דברים, אתם בחברה טובה.
כדי להשלים משימות ארוכות טווח שהן גם קשות, צריך שהמוח הקדמי שלנו יתפתח. אצל ילדים זה עוד לא קרה.
הם מתקשים להתמודד עם הסחות דעת כי אותו החלק במוח אחראי גם על זה. כמה שזה קשה להמון מבוגרים, ככה זה עוד יותר קשה לילדים.
עם זאת, דחיינות היא לא ממש עניין של ניהול זמן או שליטה עצמית. היא בעיקר קשורה לרגשות לא נעימים.
אנחנו דוחים דברים כי הם מפחידים אותנו או שאנחנו חוששים מהמאמץ שנצטרך להשקיע.
זה נראה לא הגיוני שילדים דוחים ודוחים, אבל זה ממש הגיוני, הם בסך הכול מנסים להימנע ממשהו לא נעים.
הפיתרון הברור: לפרק את המשימה הגדולה, הקשה והמפחידה למשימות קטנות וכיפיות.
הצלחה בכל משימה קטנה מגבירה את תחושת המסוגלות ואת הביטחון העצמי, מה שתורם גם הוא להמשך העשייה.
הצבת מטרות ספציפיות מאוד עוזרת גם היא: "לך לאולם, תכדרר 50 פעמים בכל יד, תזרוק 10 זריקות לסל מהצבע, 20 זריקות מהעונשין ו-30 צעד וחצי שמאל. אחרי זה תשתה מים, ואחרי המים תקלע עוד 10 סלים וסיימת." כמה שהמשימה תהיה יותר ספציפית ותדרוש פחות מאמץ, יש יותר סיכוי שהיא תושלם.
#4 לא להסתמך יותר מדי על פרסים.
זה יכול לעזור בהתחלה. הם עושים כי הם רוצים פרס.
אבל הם לא עושים כי זה גורם להם להרגיש טוב, והם לא עושים כי זה גורם למישהו אחר להרגיש טוב.
ואז הפרס כבר לא מרגש, רוצים פרס גדול יותר. ואי אפשר. אז מפסיקים לעשות.
כמו כל כלי חינוכי, פרסים לפעמים עוזרים, ולפעמים דווקא ההיפך.
מוטיבציה פנימית נעלמת בהדרגה ככל שמסתמכים על פרסים חיצוניים. אנשים מקבלים יותר סיפוק ומתמידים יותר בדברים שהם בוחרים לעשות. תשלום כספי או כל פרס אחר מרגיש כמו ניסיון למניפולציה או לשליטה על ידי אחרים, מה שאוטומטית מקטין מוטיבציה פנימית.
מתי כן פרסים? מדי פעם. בשביל דברים שילדים ממש שונאים. וגם - לא תמיד.
וגם אחרי שמישהו כבר עשה מה שהיה צריך לעשות, בלי שיבטיחו לו פרס - אפשר לתת לו פרס.
אם הוא לא עשה בשביל הפרס, המוטיבציה הפנימית שלו לא תיפגע. זו החשיבות של מדי פעם. אם הוא יידע לצפות מתי הוא יקבל פרס, הוא יעשה את זה עבור הפרס.
פרסים יכולים גם לעזור ביצירת הרגלים חיוביים. ברגע שמשהו הופך להרגל, אנחנו כבר לא תלויים במוטיבציה, אז אין חשש שהיא תיפגע.
כאמור, עוזר להכיר ברגשות של הילדים, אבל זה שילד עצוב ולא רוצה לעזור הם שני דברים שונים.
זה בסדר שהוא עצוב, אבל אנחנו עדיין צריכים עזרה והוא חלק מהמשפחה או מהקבוצה ואנחנו צריכים עזרה.
הפוסט הבא בקרוב.
