איך יודעים אם ההערכה העצמית של הילדים שלנו נמוכה מדי? גבוהה מדי? האם יש כמות מסוימת שהיא הכמות הנכונה?
הערכה עצמית נמוכה אכן מקושרת לדיכאון, צריכת אלכוהול וסמים וביצוע פשעים.
הערכה עצמית גבוהה לא בהכרח פותרת את כל הבעיות האלה. ילדים בעלי הערכה עצמית גבוהה עדיין יהיו בריונים, יעברו על החוק ויעשו שטויות.
בנוסף, אי אפשר באמת לדעת כמה הערכה עצמית יש לילדים. זה לא אומר שלא צריך לעסוק בנושא.
ילדים עם הערכה עצמית חוששים פחות מה אחרים חושבים עליהם ויודעים שאוהבים אותם ללא תנאי.
יש אנשים שאומרים שהערכה עצמית גבוהה מדי הופכת אחר כך לנרקיסיזם. זה לא עובד ככה.
אנשים בעלי הערכה עצמית מעריכים את עצמם.
נרקיסיסטים נמצאים במצב השוואתי. הם משווים את עצמם לאחרים. לכן הם גם לפעמים מרגישים צורך להוריד אחרים, כדי לשמר את העליונות שלהם.
אדם בעל הערכה עצמית לא צריך להוריד אחרים. הוא כבר מעריך את עצמו.
הרבה הורים מפעילים לחץ על הילדים שלהם - לא תמיד באופן מודע - להיות יוצאי דופן.
ילדים מקבלים שיעורי הכנה לפני גן חובה, מקבלים שיעורים פרטיים בתכנות בגיל 3 כדי להיות לפני אחרים, ילדים בגן לומדים שחמט וילדים בני 10 מקבלים אימוני אישיים בספורט האהוב עליהם.
זה כבר לא מספיק ליהנות. צריך לנצח תחרויות, להגיע לנבחרת (כלשהי) וכמובן, להיות תלמידים למופת.
האינטנסיביות הזאת, הלחץ הזה מכיוון ההורים, לא טובים להערכה העצמית של הילדים. אם ההורים מדגישים הישגים, הילדים יחברו את ההערכה אליהם להישגים שלהם.
סקר שיצא מאוניברסיטת הרווארד לעשרות אלפי הורים שאל ילדים מה ההורים שלהם רוצים עבורם.
66% אמרו שההורים שלהם יעדיפו הישגים על פני דאגה לאחרים.
מחקר ב-2017 הראה שילדים שההורים שלהם לוחצים עליהם להצטיין בלימודים מצטיינים בלימודים פחות מאשר כאלה שההורים שלהם לא.
כשההורים מדגישים ציונים על פני למידה, הילדים יקבלו ציונים פחות טובים.
רגע, אבל מישהו יכול להאשים אותנו שאנחנו רוצים את הכי טוב בשביל הילדים שלנו? אנחנו עושים את זה כי אנחנו אוהבים אותם.
יש לנו ציפיות גבוהות כי אנחנו חושבים שהם יכולים, ומי יודע מה יהיה בעתיד, עדיף להיות מוכנים.
מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשים לב לרווחה הפסיכולוגית של הילדים לא פחות מאשר שאנחנו שמים לב להישגים שלהם.
אסטרטגיות לגידול ילדים בעלי הערכה עצמית חיובית:
#1 להגיד לילדים שאנחנו אוהבים אותם בזכות מי שהם, לא בזכות מה שהם משיגים או עושים.
להפגין אהבה בלתי תלויה.
זה טוב לרצות שהילדים יצליחו. זה לא טוב כשאנחנו אוהבים אותם רק בזכות ההצלחה שלהם.
הפחד של ילדים הוא שהמבוגר יפסיק לאהוב או להעריך אותם בגלל ההישגים שלהם. הם צריכים לדעת שהמבוגר, גם אם מאוכזב ממה שעשו או איך התנהגו, עדיין אוהב אותם.
מחקר משנת 2009 הראה שתלמידי כיתה ט' שההורים שלהם החמיאו להם על הישגים חיוביים התקשו פסיכולוגית יותר מאשר ילדים שההורים שלהם שיתפו אותם בערכים שלהם וסמכו על הבחירות של הילדים. הילדים שההורים שלהם נתנו להם לבחור היו מעורבים הרבה יותר מבחינה לימודית.
אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יעסקו בספורט בזכות הערכים שהם מקבלים שם. ואיך אנחנו מעריכים את הילדים? לפי הביצועים שלהם. האם הם שיחקו? האם הם קלעו? האם הם שמרו טוב?
אנחנו צריכים להעריך אותם לפי התמיכה שלהם בחברים לקבוצה, לפי האנרגיה החיובית שהם תורמים לקבוצה ולפי המשמעת והאחריות שהם מגלים.
ילדים נהיים שמחים כשההורים שלהם אומרים להם "אני נהנה לראות אותך משחק/ת."
ילדים נהיים שמחים כשההורים שלהם עוזרים להם לפתור בעיה ולהתקדם קדימה, ולא נוזפים בהם או מענישים אותם.
#2 לתת מחמאות לילדים, אבל לשים לב אילו מחמאות.
סקר אחד הראה ש-87% מההורים מאמינים שהילדים צריכים מחמאות כדי להרגיש טוב לגבי עצמם.
מחמאות מוגזמות הופכות את קערת ההערכה העצמית על פיה. ילדים שמרגישים שמגזימים עם המחמאות מפתחים הערכה עצמית נמוכה יותר. "וואו, אמא ממש אהבה את הציור הקודם שלי, מה יקרה אם אני לא אצייר עוד ציור כזה? היא בטח תתאכזב." הם מפקפקים בעצמם.
המחקר של קרול דווק על תבניות חשיבה (קראו עליו כאן) הראה שכשמחמיאים לילדים על מיומנות או כישרון הם נשברים בקלות יותר מאשר כשמחמיאים להם על מאמץ או תשומת לב.
ביחד עם זה, כמובן, עוד לא נולד הילד שהרגיש רע כאשר ההורים שלו נתנו לו מחמאה אמיתית על משהו שהוא באמת עשה.
#3 לתת להם להיכשל, ולעזור להם להתמודד עם זה.
ילדים בעלי הערכה עצמית מרגישים בטוחים שגם כשהם ייכשלו יאהבו אותם. כדי שזה יקרה, צריך לאפשר להם להיכשל ולהראות להם שאנחנו אוהבים ומעריכים אותם.
איך מפתחים הערכה עצמית? פותרים בעיות ומצליחים.
אם ההורים "עוזרים" לילד ופותרים בעיה עבורו, אולי הבעיה נפתרה, אבל הילד לא יכול לפתח הערכה עצמית על משהו שלא הוא עצמו עשה.
כל פעם שאנחנו עושים בשבילם, אנחנו משדרים להם שאי אפשר לסמוך עליהם ושאנחנו לא חושבים שהם יצליחו.
זה נקרא "לשדוד מהם חזרות":
ניתן להם להיכשל, ואז, אחרי כמה דקות, שעות או ימים נשאל אם הם רוצים לדבר ולחשוב יחד איך אפשר לעשות אחרת.
כישלון הוא רגעי, ותפקידנו לעזור לילדים לנסות שוב, בצורה יותר נבונה, שוב ושוב, עד שהם יידעו שהם יכולים.
וכל זה, בלי שתהיה לכשלונות שלהם שום השפעה על האהבה שלנו כלפיהם.
