סיבת השחיקה הכי גדולה בארגונים היא לא עומס עבודה. מהי?
היא הידיעה שאנחנו לא מתפתחים.
עכשיו תארו לעצמכם שאנחנו עובדים במקום בו אנחנו מרגישים צורך להסתיר את החולשות שלנו.
נכון, יש זמנים או מקומות בהם מתאפשר לנו ללמוד או להתפתח.
אבל, זה רק חלק קטן מהזמן, ורק חלק קטן מאוד מהאנשים, וזה בדרך כלל סדנה חיצונית.
מה המסקנה?
אם הארגון רוצה שנתקדם (אם, כלומר, לא בטוח בכלל שהוא רוצה את זה), הוא לא חושב שזה באחריותו (עובדה, 90-95% מהאנשים לא נדרשים לכך), ואם כן, הוא לא יכול לספק את זה (ולכן מזמין חברה חיצונית).
דמיינו ארגון שלא רק שהוא סובל את החולשות שלנו, אלא אפילו מעודד אותנו להחצין אותן כדי שאחרים יוכלו לעזור לנו להתפתח.
אתם מדמיינים ארגון שהתרבות שלו שואפת לפתח בני אדם בעזרת העבודה שהארגון עוסק בה.
אתם מדמיינים DDO - Deliberately Developmental Organization.
פעם מספיק היה לשלם משכורת גדולה יותר, יותר הטבות, חופשות על חשבון הארגון.
היום אנשים רוצים סיפוק מהתפקיד שלהם, משמעות, שמחה.
הם גם רוצים משכורת, אבל מנקודה מסוימת היא לא מספיקה.
שמחה לא מגיעה רק משולחנות ביליארד ופינת קפה מושקעת.
שמחה מגיעה מסיפוק, משמעות ותחושת שגשוג.
קשה לפעמים לשמוע שיש משהו שאנחנו צריכים להשתפר בו, אבל תמיכה מצד כל המעורבים בארגון ביחד עם למידה משמעותית והתפתחות מקצועית ואנושית הופכות את החוויה של ההתפתחות למעוררת סיפוק.
