האם הארגון שלך (או הקבוצה שלך או המועדון שלך) תומך בהתפתחות של החברים בה בתור בני אדם, ולא רק בקריירה שלהם?
אם נלך לחבר או חברה במועדון שלך ונשאל אותם את השאלות הבאות, האם הם יענו "כן"?
1. האם המועדון שלך עוזר לך לזהות אתגרים אישיים שהם משמעותיים לך ובעלי ערך למועדון שאתה יכול לעבוד עליהם כדי לצמוח?
2. האם יש אחרים במועדון שמודעים לאתגר הזה ואכפת להם שתתמודד איתו?
3. האם אתה מקבל תמיכה כדי להתגבר על המגבלה הנוכחית? האם אתה יכול להסביר או לתאר ממה מורכבת התמיכה?
4. האם אתה מנסה להתגבר על האתגר הזה באופן פעיל באופן יומיומי, או לפחות כל שבוע?
5. כשאתה מצליח להתגבר על האתגר, האם שמים לב לכך? מציינים את זה? חוגגים את זה? וכשאתה מוכן, האם אתה מקבל הזדמנות נוספת להמשיך להתפתח?
יש המון מועדונים וארגונים נהדרים במה שהם עושים, אבל מסתבר שאין הרבה שמה שהם עושים זה לעזור לאנשים להתפתח.
זה דבר אחד לפתח את תהליכי העבודה ודבר אחר לגמרי לפתח את האנשים שאחראים לבצע את העבודה.
"שמעתי את כל הדיבורים האלה על פיתוח, וממש התרשמתי. אבל לא חשבתי שהם התכוונו גם אליי!"
אנשים מצליחים בהדרגה מתחילים לחשוב שהם מצליחים בזכות איזה כישרון או תכונה מולדת.
הם שוכחים שהם למדו והתפתחו וגדלו. הם שוכחים את תבנית החשיבה המתפתחת שהובילה אותם למקום בו הם נמצאים עכשיו. הם הופכים להיות מקובעים.
ב-Bridgwater התאמה לתפקיד לא אומר שהאדם יכול לבצע אותו בצורה טובה עם מינימום בעיות.
התאמה לתפקיד משמעותה שהאדם יכול להיתקל בבעיות שימושיות, ללמוד מהן, ולהיעזר בקהילה התומכת של שותפים כדי להתפתח בתור אדם.
בכל שלוש החברות המתוארות בספר, ברגע שאדם מגיע לרמת שליטה בתפקיד שלו, הוא עובר לתפקיד אחר בו האתגרים יעזרו לו להמשיך להתפתח. אם אדם רוצה להישאר בתפקיד נוח ומוכר, הוא לא מתאים לחברה בה התפתחות נמצאת בראש סדר העדיפויות.
כואב לך מנטלית? זה לא חייב להיות כאב הרסני. זה יכול להיות כאב כמו צירי לידה - כאב שמביא ליצירת חיים חדשים.
כואב לך פיזית? זה לא חייב להיות כאב משתק. זה יכול להיות כאב כמו אימון גופני - אימון שגורם לגוף להתאמץ מאוד ובהתחלה הוא לא נוח אבל מביא לבריאות גדולה יותר לאורך שנים.
זה קשה. זה רחוק מאוד מכל הטרנד של "להתמקד בדברים החיוביים ולהסתיר את הקשיים". זה לדעת מה יכול להתפתח ולשים על זה דגש יומיום. זה לא נעים. זה לא מתאים לכולם.
אבל זה שווה את זה.
להגיע להרגשה שאנחנו לא מושלמים אבל אנחנו רוצים להתפתח ואחרים מקבלים את זה שיש לנו צורך להתפתח זה מעורר חמלה עצמית והרגשת קהילה. כולנו ביחד יודעים שאנחנו לא מושלמים ואין לנו צורך להיות כאלה, אלא רק להיות בני אדם ששואפים להתפתח, ביחד.
בארגונים ששואפים לפתח בני אדם, יש מקום לבני האדם.
עבודה יכולה להפוך להיות אישית מאוד. אנחנו מביאים את עצמנו למקום העבודה יחד עם הספקות, הקשיים, השיחות הקשות והתסכולים. אנחנו פורקים אותם באופן סמוי כשאפשר - בהפסקת צהריים, בשיחה קצרה בפינת קפה, בשיטוט בטלפון הנייד כשהבוס לא רואה.
בחברות שהן DDO - ארגונים שמטרתם לפתח את בני האדם החברים בהם - הרגעים האלה הם חלק גלוי מיום העבודה.
ברור לחברה שיש צורך לדבר על דברים שקורים לנו בחלקים האחרים בחיים שלנו. ברור לחברה שיש צורך ואפשרות לעזור להתפתח גם בתחומים האלה. חברים לצוות או למחלקה עוזרים זה לזה לפרוק, לאוורר ולהתפתח.
זה התפקיד של כל אחד מהחברים בארגון שכל אחד ואחד יתפתחו.
היומיום הוא תוכנית ההתפתחות הכי טובה, ומי בני האדם הכי טובים להוביל את התוכנית אם לא אלה שנמצאים זה לצד בזה ביומיום…
האנשים הם אלה שמרכיבים את התרבות. בכל ארגון רגיל, אם משהו לא עובד, במקרה הטוב מתעלמים ממנו ובמקרה הרע מתלוננים עליו.
בכל ארגון שהוא DDO, אם האנשים חושבים שמשהו לא הגיוני הם נדרשים להעלות את הנושא ולהיאבק עד שהם מבינים למה הוא הגיוני או עד שהם משנים אותו.
הפוסט הבא בקרוב.
