לפני תחילת טורניר ה-ACC האחראי על הציוד בדיוק גילה שהם שכחו את גופיות המשחק הלבנות שהשחקנים היו אמורים ללבוש במשחק הראשון. הם היו אמורים לחטוף על הראש מששבסקי, אבל הוא בחר בגישה אחרת. הוא אמר שזה יהיה בסדר, שזה לא תירוץ להתפרק. מפיקים מה שאפשר מהמצב וממשיכים קדימה.
כאשר ששבסקי נבחר להיכנס להיכל התהילה, הוא היה צריך שאחד מהחברים בהיכל יהיה זה שיכניס אותו לשם. הוא רצה לדעת אם בובי נייט, למרות כל המתח ביניהם, יהיה מוכן לעשות את זה. היה דרוש אומץ להתקשר ולקיים את השיחה הזאת. ששבסקי עשה את זה.
נייט השיב בחיוב: "מייק, זה לא רק משהו שאני צריך לעשות, זה משהו שאני רוצה לעשות."
למשך יום שלם נייט היה חיובי. הסיפורים שלו, הברכות שלו, הנאום שלו. הכול היה כדי לגרום לאירוע להיות מוצלח.
לקראת הסיום של הנאום שלו, ששבסקי קרא לאשתו מיקי האדם החשוב ביותר בחיים שלו והזמין אותה לבמה. הוא חיבק אותה וירד איתה מהבמה יד ביד.
ג'רי קולאנג'לו היה אחראי על בניית נבחרת הגברים של ארצות הברית אחרי המקום השלישי באולימפיאדה ב-2004. "הגעתי למסקנה שאיבדנו את הכבוד של קהילת הכדורסל העולמית לא רק בגלל שסיימנו מקום שלישי, אלא בגלל הדרך בה התנהלנו. היינו צריכים לשנות את התרבות שלנו. היינו צריכים להרוויח את הכבוד שלנו על ידי מתן כבוד."
קולאנג'לו הזמין עשרות מאמנים, שחקנים ומנהלים לועידה בה רצה לשמוע את דעתם איך משנים את תרבות הכדורסל בנבחרת ארצות הברית. כריס מאלין אמר שפעם זו הייתה זכות לשחק עבור המדינה שלך, ועכשיו זה מרגיש כמו חובה. קולאנג'לו הראה להם את הרשימה של השחקנים שהוא שוקל להזמין ויצטרכו להתחייב ל-3 שנים, כולל אליפות עולם ואולימפיאדה. הוא גם הראה להם את רשימת המאמנים הפוטנציאליים. כולם הסכימו שגם מאמני מכללות צריכים להילקח בחשבון.
"יש רק מאמן אחד שאני חושב שיכול להחזיר לנו את הזהב," אמר דין סמית', וזה מייק ששבסקי.
הם היו יריבים גדולים מאוד, ולשמוע דבר כזה מסמית' (עם גיבוי ממייקל ג'ורדן) גרם לכולם להשתתק. קולאנג'לו חילק טפסי הצבעה, והשניים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר היו שני המועמדים הראשונים גם בעיני קולאנג'לו: גרג פופוביץ' וששבסקי.
בקיץ הראשון ארה"ב הפסידה בחצי גמר אליפות העולם ליוון וסיימה במקום השלישי. ששבסקי היה מרוסק וקרא למשחק הזה "היום הכי גרוע בחיי האימון שלי."
המשימה עוד לא הושלמה. ששבסקי ביקר את לברון ג'יימס כדי להכיר אותו בשני הקיצים הבאים, וכשביקש מג'יימס את המנהיגות שלו על המגרש לברון הגיב "אתה יכול לבקש ממני כל דבר, ואני אעשה את זה."
כשהגיע הזמן לפגישת השחקנים לקראת הקיץ של 2008, ששבסקי אמר לג'יימס (וגם לדוויין ווייד, קובי בראיינט וג'ייסון קיד) שהוא יצטרך שיאמר כמה מילים. "אין בעיה, אני אטפל בזה" אמר ג'יימס.
בפגישה ששבסקי חילק להם את הלו"ז, הקרין תמונה של מדליית זהב על הלוח והשאיר דף ריק עם הכותרת "סטנדרטים". הוא הסביר לקבוצה שהם הולכים להציב סטנדרטים עבור עצמם כדי לגרום למסע הזה להסתיים עם מדליית הזהב שהם ראו על הלוח. באחריותם, ובאחריותו של ששבסקי יהיה לגרום להם לעמוד בסטנדרטים האלה.
בראיינט דיבר, אחרים דיברו. ג'יימס עדיין לא. כולם בחדר שידעו שג'יימס אמור לדבר עצרו את הנשימה שלהם. אם כוכב בסדר הגודל של ג'יימס לא ידבר, מה זה אומר על הנבחרת?
לקח יותר מדי זמן, אבל הוא דיבר, ודיבר יפה. הסטנדרט שלברון הציב היה "בלי תירוצים." לכל אחד מהם בליגה יש תירוץ. "אין לי את השחקן הזה איתי, אין לי את ההוא." עכשיו כולם פה. מה התירוץ שלנו? זה מה שתמיד רצינו. There are no F***ing excuses.
ששבסקי דיבר עם השחקנים שלו. לפני אימון, אחרי אימון, לפני עלייה לאוטובוס, בין משחקים. חצי דקה פה, 4 דקות שם. הוא לא נתן להם לשים את האוזניות ולהתנתק.
גם לא היו לו דעות קדומות או צרות מהעבר עם השחקנים. הוא לא היה מחובר לאף קבוצת NBA, הוא לא העביר מישהו בטרייד או הושיב אותו על הספסל. העבר שלו איתם היה נקי. הם היו כוכבים, אבל גם הוא היה כוכב בזכות עצמו. היה לו אגו, וזה הסתדר עם האגו שלהם. כולם רצו להוכיח לעולם מה הם שווים.
במשחק אימון מול אוסטרליה קובי בראיינט היה משועמם אז הוא זרק לסל כמה זריקות בדרגת קושי קצת יותר גבוהה, בזמן שחברים שלו לקבוצה עומדים פנויים. ג'יימס התעצבן והעיר על זה לששבסקי.
ששבסקי ידע שהוא צריך לטפל בזה. סיטואציה מלחיצה למאמן. הוא קרא לבראיינט לפגישה אישית, והראה לו בוידאו חלק מהזריקות שלו. בראיינט הסתכל ואמר "אוקיי קואץ'. אני מבין. אל תדאג. אני מצטער על זה."
אחרי הגמר שחקני ארצות הברית הופתעו לשמוע שהמאמנים לא מקבלים מדליות. 12 שחקני NBA אספו את המדליות שלהם ושמו אותן על צווארו של מאמן הקולג'.
הוא היה מאושר. "זו הייתה החוויה הכי גדולה בחיים שלי."
לקריאה נוספת על התהליך של ששבסקי ונבחרת ארצות הברית לקראת אולימפיאדת 2008 לחצו כאן.
הפוסט הבא בקרוב...
