זה הפוסט השני בסדרה.
מחקר שבדק 205 אנשים ב-7500 נקודות זמן שונות בשאלה מה הם רוצים עכשיו.
התשובות העיקריות היו לאכול, לישון וסקס. התשובות הנוספות היו הפסקה מעבודה והתחברות למדיה חברתית. אנשים נאבקים בדחפים לא רק ברגעים מסוימים. הם נלחמים בהם כל היום.
ובגלל שכוח הרצון שלנו הוא לא עניין של אופי, אלא רק של כמות, גם כוח הרצון בסוף נגמר מול המלחמה הבלתי פוסקת הזאת בדחפים ורצונות.
המפתח להתמודדות עם הזרם הזה של תשוקות הוא סביבה שמעוצבת לא לאפשר לנו אותן, והרגלים ורוטינות.
זמן לבחור איך ומתי נגיע ל-deep work.
לענות למייל זה טוב ויפה אם התפקיד שלך הוא לוודא שהכול מסתדר כל הזמן. שכולם מקבלים תשובות.
אם לא, אז המייל רק מפריע. צריך להתנתק.
השיטה הראשונה היא להתנתק לתמיד (או לפחות, לכמות שעות ביום או בשבוע שתגרום לאנשים לחשוב שהתנתקת לתמיד).
בקצרה - אנשים שמסוגלים לעשות deep work הם לא אנשים שמדברים איתך בווטסאפ.
שיטה נוספת אומרת להפוך את הזמן של ה-deep work להרגל.
אני, למשל, קם מוקדם כל יום. אני יוצא מהבית, וכותב. לפעמים בספר שלי, לפעמים באתר שלי, אבל כותב.
בנוסף, בימים בהם זה לא אפשרי, אני כותב בצהריים. לוקח בלוק של שעה-שעתיים, מוצא משהו טעים לשתות, וכותב.
זה עובד כי הפרנסה שלי לא מאפשרת לי להיעלם לימים או שבועות כדי לכתוב.
ג'רי סיינפלד, אחד הקומיקאים המצליחים אי פעם, הפך את הכתיבה להרגל - לחצו כאן כדי לגלות איך.
עוד גישה היא להכניס זמן deep work ללו"ז כל פעם שמתאפשר.
פשוט ללכת לחדר, לכתוב כמה דקות או כמה שעות, ולצאת כשנגמר הפוקוס. הורים לילדים צעירים אולי יוכלו להשתמש בשיטה הזאת.
אבל הדרך הכי טובה היא רוטינה.
אנחנו נוטים לחשוב על אמנים כאנשים עם לוז מאוד חופשי. זה רחוק מהאמת.
הם זקוקים לזמן לתת למחשבות לשוטט, זה נכון, אבל הם מקדישים זמן לאמנות שלהם כל יום.
אנשים יצירתיים חושבים כמו אמנים אבל עובדים כמו רואי חשבון.
לחצו כאן כדי לקרוא עוד פוסטים על רוטינות.
כמה דברים לקחת בחשבון:
1. איפה לעבוד? (במשרד, בבית, בבית קפה בו לא מכירים אותי)
2. כמה זמן להקדיש? (חצי שעה, שעתיים וחצי?)
3. איך לעבוד ברגע שהתחלנו? (להוציא קטעים מהספר? ליצור שרטוטים למה שכבר נכתב? למצוא דוגמאות מהחיים לטקסט מדעי?)
4. איזו תמיכה יקבל המוח? (אני מתחיל עם קפה בלי סוכר. לפעמים לוקח איזה פרוסת לחם או פרי)
בדיוק עכשיו (6:53) קיבלתי הודעה ממישהו שאחראי עליי. הטלפון בטעות היה עם המסך כלפי מעלה. כמעט עניתי. הפכתי את הטלפון. אני מרגיש את הצורך שמתעורר בי לענות. במקום זה אני כותב את המשפטים האלה כדי לחזור למצב עמוק יותר.
יש אנשים שמשתמשים באסטרטגיה של מחוות גדולות. הם הולכים לבית מלון יקר, או לבקתה מבודדת ביער, או לבית של חברים בדרום צרפת.
אני הולך לארומה בתחנת פז.
כבר השקעתי זמן, נסעתי עד לשם שילמתי על קפה, מה - אני לא אכתוב?
כולנו יודעים מה לעשות. רוב האנשים מתקשים עם "איך?"
והחלק הכי קשה באיך, מהניסיון שלי, הוא "מתי?"
המחשבה (6:59) שאני צריך לענות להודעת ווטסאפ שוב קפצה. מיקמתי לעצמי תזכורת בלוז גוגל לענות להודעה ועכשיו הראש שלי לא צריך לסחוב את הדאגה הזו.
בהנחה שהצלחנו להשיג כמה שעות של deep work במהלך היום שלנו, המוח שלנו כבר לא יכול יותר. כפי שאמרנו, יש גבול לכמות העשייה האיכותית שלו.
אז אפשר לנוח, לישון צהריים, לעשות משהו אחר. ובשעות הערב אפשר גם "לכבות".
המעבר למצב כיבוי הוא חשוב.
הוא עוזר לנו להירגע, מאפשר לנו לסגור את היום ולהתכונן לשינה כשאנחנו לא דואגים ממה עוד נותר לעשות וממה שנצטרך לעשות מחר.
לפני שאני מכבה את המחשב בערב, אני:
1. בודק לו"ז למחר כדי להכין בגדים, ספרים שצריך לקחת איתי, אוכל בקופסה ועוד.
2. בודק מה לא הספקתי היום ואצטרך להמשיך מחר או בהמשך השבוע, ומכניס את זה ללוז של מחר.
3. עובר על כל הלשוניות הפתוחות בדפדפן, סוגר מה שאפשר, משאיר פתוח מה שאצטרך לראות מול העיניים מחר.
4. מכוון שעון מעורר למחר.
5. מכבה את המחשב.
בואו נודה באמת, אף פעם לא נסיים עם כל הדברים שיש לנו (או שאנחנו רוצים) לעשות.
אבל לשמחתנו, לא צריך לסיים אותם. רק צריך לוודא שאנחנו יודעים מתי נמשיך. זה מה שמרגיע את המוח.
