ג'ו מקגינס היה בדיוק הרכז שמייק ששבסקי היה צריך.
הוא היה נמוך ואינטליגנטי והיה שומר מעולה. אבל משחק אחד הוא נתן לעצמו להתחמם קצת יותר מדי והרביץ לשחקן יריב שעיצבן אותו.
תוך כדי שהוא חופף את השיער במלתחות אחרי המשחק הוא פתאום שמע את ששבסקי צועק עליו:
"יא בן של זונה, בחיים המזדיינים שלך יותר אל תשים את עצמך לפני הקבוצה שלי!"
מקגינס היה מחובר מאוד לששבסקי ובהמשך החיים שלו בתור מאמן ראו את ההשפעה.
כשמקגינס חלה והתאשפז, ששבסקי יצר קשר עם אשתו, עזר להם לקבל עזרה רפואית ברמה גבוהה, שלח הודעות טקסט ודיבר עם ג'ו בטלפון כדי לעודד אותו ולחזק אותו.
הבנים של מקגינס קיבלו גם הם את העזרה, כולל המלצות לתפקיד של מנהל ספורטיבי ועזרה עם תהליך התמודדות עם סרטן.
"אני רק בן של שחקן שהוא אימן לפני המון שנים. זה מדהים שהוא עדיין שומר איתי על קשר."
שימו בצד את כל השחקנים הנהדרים שהוא הביא לאוניברסיטת דיוק ואת היכולת שלו ללמד כדורסל.
היכולת שלו ליצור קשרים ולתחזק אותם זו הגדולה של מייק ששבסקי.
התחלה:
"אני חושבת שלא הייתה פעם אחת שעברתי על פני המגרש בשכונה שלנו ולא ראיתי אותו שם, לבד, מתאמן," אומרת מישהי שגרה בשכונה של ששבסקי כשהיה צעיר.
"הוא היה כל כך נחוש."
אבא של ששבסקי עבד במלון והיה אחראי לתפעול המעלית. הוא היה מסיע אנשים 38 קומות בכל כיוון, בכל מזג אוויר, כמעט 25 שנה. כשהוא חזר הביתה, אשתו הייתה יוצאת לעבוד בניקיון באחד מהמועדונים המכובדים בעיר. היא הייתה רודפת אחרי אבק. "אתם בחיים לא תראו אבק איפה שאני גרה, כי אני ארדוף אחריו ואנצח אותו," הייתה אומרת לבנים שלה.
שנה לפני סיום בית הספר היסודי, ששבסקי ביקש מההנהלה להקים קבוצת כדורסל. הוא העדיף בייסבול ופוטבול, אבל היה קל יותר להקים קבוצת כדורסל - צריך רק 5 שחקנים. לא היה להם אולם, לא מאמן, לא שחקנים ולא עניין בהקמת קבוצה. אז ששבסקי הקים ליגה משל עצמו, הוא פשוט הלך לשכונות אחרות ואתגר אותם לנצח את הקבוצה שלו. הוא היה השחקן הכי טוב וגם המאמן. הם היו הולכים קילומטרים לחלק מהמשחקים, נוסעים באוטובוס לאחרים. ההורים לא היו מעורבים. הוא בנה את הקבוצה המנצחת הראשונה שלו בגיל 12.
בתיכון ששבסקי כבר לא חשב על עצמו ככה, והמאמן שלו בתיכון היה זה שעזר לו להבין שהוא טוב. "כשאתה מקבל את הכדור זרוק!" הוא היה צועק עליו. הביטחון של ששבסקי עלה.
כשהיו לו בעיות או קשיים הוא היה הולך לאחד המורים. המורה הזה היה גורם לו להרגיש "אנושי" ולא עושה עניין מהקשיים שלו. ששבסקי חשב להיות מורה בזכות ההשפעה החיובית של המורה הזה על החיים שלו.
מעט לאחר מכן ששבסקי פגש את בובי נייט בפעם הראשונה. נייט היה 1.95 של נוכחות וגם מאמן קבוצת הכדורסל של האוניברסיטה של הצבא.
ששבסקי כבר אז ידע 3 דברים על עצמו: א. הוא רצה להיות מורה בתיכון. ב. הוא רצה להיות מורה בתיכון. ג. הוא לא רצה בשום פנים ואופן לשרת בצבא.
ההורים שלו הקשיבו, והם היו שמחים כל כך שמישהו מהצבא בא לגייס את הבן שלהם.
אמא של ששבסקי, לפני שהוא בחר את הקולג' אליו ילך אמרה לו: "אני רוצה לוודא שאתה עולה על האוטובוס הנכון."
אני יודע איך להגיע לשם אמא, אמר לה ששבסקי.
"אני לא מתכוונת לזה," היא ענתה. "אתה עומד לפגוש אנשים חדשים עם דעות וכוונות שונות. אני רוצה לוודא שאתה מחליט על הכיוון של החיים שלך, נוהג באוטובוס שלך בכיוון הנכון, ונותן רק לאנשים טובים לעלות עליו."
היא הייתה גאה בו מאוד והגיעה לכל משחק שלו.
היא גם תמיד שאלה אותו מה יעשה כשיפסיק לשחק כדורסל.
אבא שלו לא ראה אותו משחק כי הוא היה צריך לעבוד ולנוח, אבל הוא גם כן היה מאוד גאה.
שניהם היו בדעה שהבן שלהם צריך לקחת את ההזדמנות ללמוד באוניברסיטה של הצבא ולשחק אצל נייט.
ששבסקי לא רצה, והתייעץ גם עם המאמן שלו בתיכון.
המאמן חשב אותו הדבר, ולמרות שלא רצה, ששבסקי קיבל את העצה שלהם.
