פעם חשבו שסטרס לפני ביצועים זה כמו הדייסה של זהבה.
צריך לא יותר מדי ולא פחות מדי - בדיוק באמצע.
קראו לזה תיאוריית ה-U ההפוך כי הגרף שהחוקרים עציעו היה דומה ל-U הפוך.
קראו לזה גם חוק ירקס דודסון כי הגו את התיאורייה ירקס ודודסון.
.jpeg)
מאז המחקר בפסיכולוגיה של הביצועים התקדם ומבינים שלכל אחד ואחת יש צרכים שונים בהיבט של סטרס.
יש כאלה שמבצעים יותר טוב כאשר הסטרס גבוה, יש כאלה שמבצעים יותר טוב כשהסטרס נמוך.
הרעיון הוא שלכל אחד ואחת מאיתנו יש אזור פסיכולוגי מסוים בתוך הראש שלנו בו אנחנו מתפקדים בצורה אידאלית.
IZOF = Individual Zone of Optimal Functioning.
אזור אינדיבידואלי של תפקוד מיטבי.
זה לא נקודה בודדת שצריך להגיע בדיוק אליה. אפשר לזוז קצת ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה...
אצל מי שהאזור הזה הוא יותר לכיוון של עוררות גבוהה (סטרס יותר גדול) צריך לוודא שהוא מגיע לאזור הזה מנטלית לפני שהוא מבצע כדי שיוכל למצות את הפוטנציאל שלו.
(יש כל מיני דרכים להעלות רמת סטרס או להוריד רמת סטרס, לא נפרט אותן כאן.)
אגב, זה נכון לכל תחום של ביצועים, לא רק אצל ספורטאים.
גם מנתחים, מאמנים, זמרים וכו'.
אצלי האזור הזה הוא יחסית מעט סטרס. כשאני בסטרס גבוה אני מתפקד פחות טוב.
לאורך השנים למדתי מה מעלה לי את הסטרס ומה מוריד לי, וגם איך להעלות או להוריד לעצמי את הסטרס לפי הצורך שלי.
בנוסף, אני לוקח על עצמי משימות ותפקידים שעוזרים לי לתפקד בצורה אידאלית.
לא בטוחים מה אתם מעדיפים? ממליץ להתייעץ עם פסיכולוג/ית ספורט.
