מי, אני?
כן, אתה!
מה פתאום?
אלא מי?
מספר 5!
אנחנו בני אדם, ואנחנו נוטים לחשוב שאנחנו צודקים ושנקודת המבט שלנו היא האמת.
לפעמים, פשוט לא נעים לנו להודות שטעינו אז אנחנו ממשיכים בכל מקרה.
סדרת מחקרים מגניבה הראתה שבני אדם לומדים יותר טוב מהצלחה של עצמם מאשר מכישלון של עצמם.
גם כאשר הופכים את הלמידה מכישלון של עצמנו ליותר קלה מנטלית ויותר משתלמת כלכלית, אנשים עדיין למדו יותר מהצלחה.
מה יש בכישלון שכל כך דוחה אותנו?
מסתבר שזה האגו.
כאשר הציגו לאנשים את אותם מבחנים, אבל הטעויות מהן היה צריך ללמוד היו של אנשים אחרים, אז הלמידה מכישלון או מהצלחה הייתה דומה.
אבל גם אם נרצה ללמוד מכשלונות של אחרים, לא בטוח שנצליח, כי הם לא רוצים לחלוק את הכשלונות של עצמם, גם לא בעילום שם.
מה הם כן יהיו מוכנים לחלוק? את הלקחים שהם למדו מהכשלונות של עצמם.
אז איך לומדים מכישלון?
1. מבינים שאנחנו לא מושלמים ומודים בזה.
סימון ביילס הבינה תוך כדי תחרות שאם היא תמשיך היא עלולה לנחות על הראש במקום על הרגליים.
התחרות הייתה המשחקים האולימפיים, והיא ויתרה על סיכוי לזכות במדליה בשביל הסיכוי לא לנחות על הראש בגלל מצבה הנפשי-גופני.
טוב שהאגו של ביילס היה במקום הנכון באותה נקודה בזמן.
2. חושבים אחרת על כישלון.
זה לא אני הכישלון. זה אני נכשלתי.
אבל אני יכולה ללמוד מזה. אני יכולה לשאול שאלות, להסיק מסקנות ולהשתפר.
זה לא נורא שנכשלתי כי קיבלתי משוב על איך אני יכולה לעשות דברים יותר טוב - אז בעצם התקדמתי!
אנחנו דואגים מה יחשבו עלינו בכשלונות קטנים (לא ממש משנה…) אבל אנחנו לא דואגים מה יקרה עם האקלים של כדור הארץ (כישלון די גדול).
אנחנו יכולים ללמוד מכישלון אבל נמנעים מזה בגלל האגו של עצמנו (ואז חוזרים על טעויות).
בני אדם - יצורים מוזרים: אנחנו לא מוכנים להודות שנכשלנו אבל רואים בעצמנו כישלון.
העצה הכי טובה היא לקבל שאנחנו נטעה וניכשל, ואנחנו צריכים להיות מוכנים ללמוד מזה.
בכל מקרה שלא יהיה - טווח קרוב או טווח רחוק - אחת האסטרטגיות המומלצות גם במדעי המוח, גם בפסיכולוגיה ארגונית וגם בפסיכיאטריה היא זאת:
היכולת שלנו לעצור לרגע, לחשוב על המצב ועל איך אנחנו רוצים לפעול ואז להבין מה דרך הפעולה הרצויה לנו.
