ספר מצוין שעוזר לילדים וילדות מופנמים להבין מי הם ואיך אפשר לקבל את עצמנו ולהנהיג אחרים.
המחברת של הספר "שקט" משתפת פעולה עם עוד שני מחברים לכתיבת ספר מיוחד על ילדים מופנמים ואליהם.
הספר מתחלק למספר תחומי חיים כמו בית הספר, חיי חברה, תחביבים וחיי הבית, ומציע הקשרים ופתרונות לילדים מופנמים בכיתה, בעבודות קבוצתיות, בקבוצות ספורט, במערכות יחסים ובמנהיגות.
מי הם ילדים מופנמים?
אוהבים חברתם של אחרים אבל גם אוהבים זמן לבד.
בעלי כישורים חברתיים טובים אבל מעדיפים לשמור על פרטיות.
אוהבים להתבונן ולרוב מקשיבים יותר מאשר מדברים.
בעלי חיים פנימיים עשירים ויודעים שהחיים האלה חשובים עבורם.
מופנמות או מוחצנות הן לא תכונות נפרדות. הן שתי קצוות של סקאלה, ורוב האנשים נמצאים איפשהו באמצע.
חשוב לדעת: גם מופנמים יכולים להתנהג בצורה מוחצנת (תחשבו על מישהו שקט שאתם מכירים שפתאום מתלהב מאיזשהו נושא ומדבר עליו בקול רם ובעיניים פעורות), וגם מוחצנים צריכים זמן להירגע עם עצמם.
רוצים לדעת איפה אתם ממוקמים?
חישבו על כמה משפטים - אין נכון או לא נכון, רק איך שאתם מרגישים בדרך כלל:
אני מעדיף לבלות זמן עם אדם אחד או שניים ולא עם קבוצה.
אני מעדיף להתבטא בכתיבה.
אני נהנה להיות לבד.
אני מעדיף שיחות עמוקות על פני שיחות חולין.
החברים שלי אמרו לי שאני מקשיבה מעולה.
אני מעדיפה כיתות קטנות על פני גדולות.
אני נמנעת מקונפליקטים וויכוחים.
אני מעדיף לא להראות לאנשים את מה שעשיתי עד שזה מושלם.
אני עובד הכי טוב לבד.
אני מרגיש גמור אחרי בילוי עם חברים, אפילו שזה כיף ואני נהנה.
אני מעדיף לחגוג יום הולדת עם משפחה וכמה חברים ולא במסיבה ענקית.
אני מבלה הרבה זמן בחדר שלי.
אני יכולה להיכנס למשהו כמו תחביב ולהתעסק בו שעות כל יום בלי להשתעמם.
אני נוטה לחשוב לפני שאני מדבר.
אני לא מרגיש ממש נעים להיות במרכז תשומת הלב.
אני אוהבת לשאול שאלות יותר מאשר אני אוהבת לענות עליהן.
חברים מתארים אותי לרוב כביישן או בעל קול שקט.
אני מעדיף סופ"ש בלי כלום מאשר סופ"ש עם המון דברים בלו"ז.
זה לא בוחן רשמי, אבל ככל שיותר פעמים עניתם נכון, אתם יותר קרובים לצד המופנם של הסקאלה.
אחרי שאנחנו יודעים מה עושה לנו טוב ומה לא, אנחנו יכולים לבחור תחביבים, אפשרויות למידה, חיי חברה ועוד תחומים שמתאימים לנו.
זה חשוב להגיד לחברים, לבן או בת הזוג וגם לאחרים בחיים שלנו, מה מתאים לנו ומה לא. אחרת, איך הם יידעו?
מה היא מנהיגות?
לרוב אנחנו חושבים שכל אחד יכול (או רוצה), ולרוב אנחנו מדמיינים את זה בתור אדם עם תכונות מוחצנות. מי שלא מסוגל לדבר מול כולם כנראה לא מנהיג. נכון?
לא נכון.
המנהיגים הכי יעילים לא שואפים להיות במרכז תשומת הלב או לשלוט באירועים.
הם שואפים לקדם רעיונות ולשפר את החיים של בני האדם שסביבם.
אפשר להיות מנהיג או מנהיגה שקטים:
תובנות שלי מתוך הספר שנקרא - כן כן - מנהיגות שקטה של מאמן הכדורגל הידוע קרלו אנצ'לוטי בלחיצה כאן.
מחשבות מתוך סדרת המאפיינים של הקפטנים הגדולים:
הובלת מים (מנהיגים שמשרתים אחרים) - לחצו כאן.
תקשורת מעשית (ולא רק מילים ונאומים) - לחצו כאן.
בכל הנוגע למדיה חברתית, בני נוער מופנמים פחות מסתדרים עם האפשרות להפגין כל הזמן מה עושים ועם מי.
הם גם ככה מעדיפים פרטיות, אז הצורך לשתף כל דבר שהם עושים נראה להם מיותר ולפעמים דוחה.
האפשרות לשתף סטורי באינסטגרם רק עם קבוצת אנשים מוגדרת (close friends) היא אפשרות טובה שהרבה מתבגרים משתמשים בה.
בנוסף, גם אם אני בתור מתבגר יודע שאני מעדיף להיות לבד כרגע, עדיין הטלפון הנייד יכול כל הזמן להראות לי שאחרים נמצאים יחד או יוצאים לבלות, ואני עלול להרגיש שהם מצפים שאני גם אצא או שמים לב שאני לא. פתרון מוצלח הוא לשים את הטלפון על שקט או אפילו על מצב טיסה בזמן שאנחנו עושים משהו שדורש מאיתנו פוקוס או תשומת לב.
מופנמים שאוהבים להתבטא בכתב יכולים להשתמש באינטרנט (בלוגים, פוסטים ארוכים או אפילו וידאו בעילום שם עם טקסט בטיק טוק) כדי להביע את עצמם, להכיר אנשים חדשים בעלי תחומי עניין דומים ולגלות עולם אחר, כזה שנמצא מחוץ לראש שלנו.
בכל הנוגע לסיכונים ולריגושים, מסתבר שאנשים מוחצנים נהנים יותר מדברים כאלה מאשר מופנמים. המוח שלהם פשוט מגיב אחרת.
פעם הכרתי שחקנית שלא אהבה להיות במרכז תשומת הלב, אבל ידעה לעשות דברים יפים על המגרש.
כשהגיע תורה להוביל את הקבוצה בתרגיל שליטה בכדור, היא ביקשה לוותר ולעבור לשחקנית הבאה.
אני בדרך כלל לא אוהב להכריח והפעם גם הקבוצה לא הסכימה. למרות שהיא הייתה צעירה, הן דחפו אותה עד שהיא מצאה תרגיל שהיא מוכנה להדגים ולעזור לאחרות ללמוד.
מופנמת קטנה, שחקניות גדולות ממנה, והיא מלמדת אותן ומדגימה להן.
למה?
כי אפשר.
לא צריך להיות מוחצנים כדי להוביל, להנהיג או ללמד. רק צריך למצוא סביבה מתאימה.
אפשר לחשוב על עצמנו בתור גומיה.
אפשר למתוח אותה, והיא תחזור למצבה הבסיסי אחרי שנרפה ממנה.
גם אנחנו כאלה.
אפשר למתוח אותנו, אולי איזו הרצאה קצרה, אולי מסיבה לשעה-שעתיים.
וחזרה לחדר, לאוזניות, לשקט.
כמה טיפים למופנמים שרוצים להיות באור הזרקורים אבל ההתחלה שלהם קשה (הייתי שם, זה עוזר):
1. להתכונן.
אנחנו מעדיפים שכולם יידעו שאנחנו יודעים, והנושא חשוב לנו אחרת לא היינו מותחים את עצמנו כל כך. אם נבוא מוכנים נהיה יותר רגועים.
2. ללמוד איך המומחים עושים את זה.
שפת גוף, צורת דיבור, הבעות פנים, בניית הסיפור. זה חלק מההכנה, אבל לא של התוכן, אלא של הצורה.
3. לעשות חזרות לפני מספר גדל והולך של אנשים.
בהתחלה חברה או חבר. אחר כך כמה. אחר כך משפחה. בהדרגה להגדיל את כמות הלחץ.
4. לנשום.
יש לנשימה תכונות מרגיעות והיא עוזרת להפיג את הלחץ אם מתרכזים בה.
5. לחייך.
גם החיוך מרגיע וגורם לנו להרגיש טוב. כדאי להזכיר לעצמנו לחייך בהתחלה, לחייך מדי פעם באמצע, ולחייך גם בסיום.
6. למצוא את אלה שמתעניינים וליצור איתם קשר עין.
המבט ושפת הגוף שלהם עוזרים לנו לצבור ביטחון.
7. לצאת מהראש של עצמנו.
אנחנו עושים את זה לא כי אנחנו אוהבים להיות במרכז תשומת הלב, אז אין סיבה לשים את עצמנו במרכז תשומת הלב. כדאי לחשוב על אחרים, על אלה שבשבילם בחרנו למתוח את עצמנו.
כמה מילים על המקום השקט. הוא שונה לכל אחד ואחת.
אצל חלק זה כורסה נוחה.
אצל חלק זו המיטה.
אחרים מעדיפים את עליית הגג.
אחרים מעדיפים מגרש כדורסל.
טוב שנדע מה המקום בו אנחנו יכולים להיות עצמנו ולמצוא את השקט שלנו.
אם החדר של הילד או הילדה המופנמים הוא חדר משותף, או שיש חוק בבית שאסור לסגור דלתות, חשוב להגדיר בכל זמן נתון מה מותר לעשות בחדר.
ילד מופנם שרוצה לקרוא בחדר צריך לקבל אפשרות כזאת, גם אם אחותו רועשת או מעדיפה להזמין חברים לחדר המשותף.
ההסכמה מראש והניהול של ההורים חשובים מאוד לטובת הרגשה טובה של כולם.
