כשלונות מורכבים הם לא תמיד אינטליגנטיים.
זה שיש הרבה פרטים לא אומר שהיינו חייבים להיכשל, אבל זה גם לא בהכרח אומר שיש את מי להאשים.
ושוב, כי זה דגש ממש חשוב - למצוא אשמים זה ההיפך משימוש נכון בכישלון.
אם אנחנו רוצים ליצור סביבה של למידה והתפתחות, אנחנו לא מעוניינים באשמים: אנחנו מעוניינים בסיבות ובפתרונות.
כשלונות מורכבים נקראים ככה כי אין סיבה אחת פשוטה שבגללה טעינו או נכשלנו.
הגורמים יכולים להיות פנימיים (מחשבות ואמונות) וגם חיצוניים (טכנולוגיה, נסיבות, ניהול, אנשים).
לפעמים גורם אחד משפיע על אחר, ולפעמים הם פשוט מתווספים עד שמשהו נשבר או קורס.
למשל, שחקנית מתפרצת על שחקנית אחרת באימון ויוצאת מהמגרש בטריקת דלת.
מה קרה?
זה לא איבוד הכדור.
זה יום ארוך בבית הספר, יחד עם הצורך להתארגן מהר בלי זמן לנוח או לאכול, יחד עם המבחן שיהיה מחרתיים שעוד צריך להתכונן אליו, יחד עם האיבוד שקורה כל אימון פעמיים.
המשאבים המנטליים שבדרך כלל מחזיקים את השחקנית רגועה כבר לא קיימים בגלל הקושי של אותו יום והצורך להשתמש בהם מוקדם יותר.
אז היא התפרצה.
כישלון? כן.
מורכב, ולא בטוח שהיא הייתה יכולה לעשות משהו אחרת.
היא הרי לא תכננה להתפרץ.
סימנים מוקדמים.
רוב הזמן, כשחושבים על זה, יש סימנים שיכולים להתריע בפנינו שכישלון כלשהו מתקרב.
השחקנית הנ"ל שהתפרצה הייתה יכולה להגיד לחברות לקבוצה (ולמאמנים) שהיה לה יום קשה והראש שלה טרוד במבחן של מחרתיים, אז אולי היא לא במיטבה היום.
זה יעזור לה - כי היא שמה לב לעצמה - ויעזור לאחרות להבין ולקבל בהקשר המתאים את ההתפרצות אם היא תבוא.
תארו לעצמכם שמישהי מתפרצת עליכם ואתם בסדר עם זה כי שניכם יודעים שזה לא לחלוטין קשור אליכם או באשמתכם. אתם רק הייתם מעורבים בקש ששבר את גב הגמל.
גם אתם תיפגעו פחות, גם היא תדע שזה לא מגיע לכם.
אלה גם החדשות הטובות בכשלונות מורכבים.
כל אחד מהשלבים או הגורמים היה יכול להימנע ובכך למנוע את הכישלון. אין אף גורם בודד.
חוסר ודאות ביחד עם תלות בין גורמים זה מתכון מעולה לכישלון מורכב. ורוב החיים שלנו הם חוסר ודאות ותלות בין גורמים.
בקבוצה בה שחקניות הן גם תלמידות רציניות שחשובים להן הלימודים ויש דרישות גבוהות במגרש אבל אין תרבות של שיתוף ברגשות או הכלה של ימים קשים, התפרצויות כמו זאת שמתוארת למעלה פשוט ימשיכו לקרות.
זה כמו חורים בגבינה הצהובה.
כמה חורים בודדים זה סבבה. הם אמנם לא תורמים לתזונה שלנו… אבל ככה זה גבינה צהובה.
כשהחורים מתרחבים מדי, או שהם מתחברים זה עם זה, כבר יש מנהרה באמצע הגבינה, וזה לא סבבה.
בארגונים בהם לוקחים אחריות על טעויות וכשלונות יותר קל להפחית את כמות הכשלונות ולצמצם את ההשפעה של כל כישלון.
אם הארגון או הקבוצה שלנו לומדים מטעויות, ולא רק מנסים להאשים או להגיד "לא נורא", יותר קל להפחית סיכון לטעויות דומות בעתיד.
נקודת המוצא היא שיהיו טעויות. עכשיו רק צריך להתמודד עם הגורמים.
יכול להיות שהמבחן מחרתיים לא ישפיע. אבל אולי הוא כן.
ויכול להיות שהאיבוד עצמו מעצבן תמיד, אבל לא תמיד גורם להתפרצות.
בני אדם נוטים באופן טבעי להגיד "זה לא משנה" או "זה לא חשוב".
אבל אי אפשר לדעת.
לכן כדאי להיות מודעים כל הזמן למרכיבים הקטנים, כדי להיות מסוגלים להשפיע על התמונה הגדולה.
מישהי שנכנסת ונראית עצבנית או עייפה.
מישהי שמתלוננת בקול רם על המבחן שיהיה מחרתיים.
אולי היא תעבור את האימון בשלום.
אבל אפשר לשאול אותה מה שלומה כשהיא נכנסת, להגיד לה שהיא נראית כאילו משהו מטריד אותה. לשאול אותה אם היא צריכה עזרה במשהו.
עדיף להתכונן לכישלון שלא יגיע מאשר להיות שאננים ולהיכשל.
במפעלים של חברת הרכב טויוטה כל פועל יכול למשוך בכבל ולעצור את ייצור המכוניות אם הוא חושב שיש תקלה או סכנה.
עדיף שהוא ימשוך בכבל ויגלו שהכול בסדר מאשר שהוא לא ימשוך ותהיה תקלה ברכב.
הפוסט החמישי מהספר - למה אנחנו לא לומדים מכישלון - בלחיצה כאן.
