זה החלק השני. החלק הראשון בלחיצה כאן.
על סוגי ספורט אחרים:
בייסבול אפשר לי להתמקד בפרטים רבים שיהיו לי ממש שימושיים אחר כך בכדורגל.
למדתי שאתה צריך לדעת לאן תמסור את הכדור לפני שאתה מקבל אותו, מה שחייב הבנה של המרחב סביבי ואיפה כל שחקן היה נמצא. אף מאמן כדורגל לא אמר לי את זה, אבל מאוחר יותר, כשכבר הייתי מקצוען, השיעור הזה מהבייסבול עזר לי מאוד. באופן כללי, בבייסבול וגם בכדורגל אתה כל הזמן מחליט החלטות, כל הזמן בוחר את הסיכונים ביחס למרחב שיש לך. לא ידעתי שכל הדברים האלה עוזרים לי בכדורגל, אבל נהניתי מאוד לשחק בייסבול.
או רוגבי, למשל. השחקנים צריכים לרוץ קדימה אבל למסור רק אחורה. זה אומר שיש למי שמקבל את הכדור מבט טוב יותר על מה שקורה במגרש. זה יכול לקרות גם בכדורגל, אבל הרבה אנשים חושבים שצריך למסור קדימה כל הזמן, אבל דווקא זה שבא מאחור יש לו נקודת מבט טובה יותר.
עוד על חשיבות הגיוון בהתפתחות ספורטאים - בלחיצה כאן.
על כדורגל:
שחקן טוב הוא שחקן שנוגע בכדור פעם אחת בלבד ויודע לאן לרוץ. תמיד אמרתי שכדורגל צריך להיות יפה. התפקיד שלנו זה לבדר את הקהל תוך כדי שאנחנו מנסים להשיג תוצאה טובה. אם נפסיד תוך כדי מאמץ לעשות את שני הדברים האלה, אני בסדר עם התהליך שלנו. הרבה מאמנים מדברים על לרוץ הרבה, לעבוד קשה. אני חושב שלא צריך לרוץ הרבה. כדורגל זה משחק שמשחקים עם הראש. צריך להיות במקום הנכון, ברגע הנכון, לא מוקדם מדי, לא מאוחר מדי.
גם בהגנה, חשוב לדעת מה המרחב שאתה מגן עליו. השוער יכול לחסום בערך 5 מתוך 7 מטרים של השער. הוא סומך על השחקן ששומר על הכדור שיחסום עוד 2 מטרים. אם אתה מתקיף, אתה רק מחכה שהמגן יזוז לך מהאזור בו אין שוער, ואתה מבקיע. אם אפשר לבעוט בין הרגליים של שחקן הגנה, זה הכי טוב, כי השוער מצפה ששחקן ההגנה יחסום את החלק הזה. ואז השוער נראה כמו אידיוט, אבל זה הכול עניין של מרחב.
מפריע לי ששחקני נבחרת מאבדים כדור ויורדים להגנה. אחד הדברים הכי חשובים ללמוד בגיל צעיר זה שצריך להגדיל את המגרש כשהכדור אצלנו ולהקטין את המגרש כשהכדור אצל היריבה. מי ששובר את הצפיפות ההגנתית בזה שהוא יורד אחורה גורם לחוסר איזון במאמץ ההגנתי של כל הקבוצה.
בכדורגל אין פסקי זמן. המאמן יכול להגיד מה חשוב לפני המשחק ובמחצית, אבל בזמן המשחק, לך תגיד משהו לשחקן שעומד 80 מטר ממך כשעשרות אלפי אנשים שרים בקול רם. אתה לא יכול. אתה צריך שמישהו יעביר את המסרים שלך על המגרש. זה היה התפקיד שלי כששיחקתי. דיברתי כל הזמן. כל פעם שהכדור היה יוצא החוצה ליד המאמן שלנו הייתי רץ להכניס אותו והוא בינתיים היה אומר לי למה לשים לב ואני הייתי מעביר את המסרים.
על אימון:
כשהייתי מאמן, בזמן האימונים אני בעיקר השתתפתי במשחקונים. הצוות שלי ניהל את האימון. לכל אחד הייתה המומחיות שלו. כמו במגרש, גם בצוות האימון.
אי אפשר להיות מומחה בהכול וצריך לדעת לחלק את העשייה עם אחרים. הם היו יותר טובים ממני בללמד שוערים? בסקאוט? בבניית אימונים? נתתי להם את המקום לעשות.
הם לא היו העוזרים שלי. הם היו מומחים לתחום שלהם.
לצערי, הראש של רוב המנג'רים לא מספיק פתוח כדי לנהוג ככה, והם סתם יוצרים לעצמם עוד עבודה, במקום להתמקד בצד הטכני והטקטי.
אני מניח שזה עניין של אגו, של להודות שיש מישהו שיותר מבין בזה ממני. לי אין בעיה כזו.
לפרק "לא מלמדים אותנו להיות מאמן ראשי" מתוך ספר הכדורסל האחרון - לחצו כאן.
שחקן מסוים מכדרר יותר מדי? לא צריך לנזוף בו. שים מולו שחקן הגנה קשוח שיתקל אותו כל פעם שהוא מנסה לכדרר, והוא יפחית בכמות הכדרור ויתחיל למסור מיד…
אני חושב ששחקנים צריכים להמשיך להתקדם במהלך הקריירה שלהם. מה הם יעשו אם הסקאוט יגיד לסגור להם את הכדרור ימינה? יפסיקו לכדרר? צריך לעזור להם להביא לידי ביטוי את החוזקות שלהם, אבל להמשיך לפתח חוזקות לאורך הדרך.
זה תפקידנו כמאמנים להתאים את תהליך האימון לשחקן עצמו, אבל לפעמים יש עימותים. אחת הדרכים להימנע מזה היא לשאול את השחקן מה הוא רוצה ללמוד, מה חשוב לו לדעת. כשאנחנו עוזרים לו לדעת מה שהוא רוצה, יש פחות התנגדויות.
הגישה של קרויף מזכירה מאוד את ה-CLA, גישת אימון שצוברת פופולריות ברחבי העולם בזכות הביסוס המדעי שלה.
שני פוסטים שמסבירים על השיטה בלחיצה כאן.
צריך לתת לשחקנים לפתור בעיות בעצמם. אתה אחד מול שניים? תמצא דרך לעבור אותם. הם יוצאים לנבדל? תנסה לחשוב על דרך לא להילכד במלכודת. תחשוב על זה בעצמך.
גם מאמן הכדורסל הידוע ג'ינו אוריימה (11 אליפויות מכללות) מצפה מהשחקניות שלו למצוא תשובה בעצמן.
ניסיתי להשתמש באימונים הטכניים כדי לבנות כושר, וההיפך. לא חשובה רק הטכניקה, אלא גם האינטנסיביות בה אתה מתאמן.
כשלחצנו את הכדור וחטפנו אותו קרוב לשער היריבה היה הרבה פחות ריצה לעשות לפני שזכינו לבעוט לשער. האימונים שלנו היו אינטנסיביים כדי שנוכל להיות אינטנסיביים בחלק המגרש של היריבה. שיחקנו על אינסטינקטים כי התאמנו המון. ברגע שאתה מרוכז כולך במהלך, אתה לא שם לב שאתה מתאמץ. אתה רק רוצה לנצח את המהלך.
זו תכונה שמשותפת לכל הגדולים, בכל דבר. הם בטירוף לנצח מההתחלה. הם יודעים שזה קשה, והם יודעים כמה זה קשה.
השחקנים הגדולים ביותר הם כמעט תמיד גם ממש נחמדים. אני לא חושב שאני מכיר בכל ספורט שהוא ספורטאי ענק שהוא גם בריון או אדם מגעיל.
