אוקלי הוא אדם קשוח והוא חבר של מייקל ג'ורדן. הוא רצה שנדע את זה.
אם לסכם את הספר של צ'ארלס אוקלי במשפט, זה יהיה המשפט:
אני קשוח וחבר של מייקל ג'ורדן, הייתי קשוח, אחרים לא אהבו שאני קשוח כי הם רכים, היום כבר לא קשוחים כמוני, ואני חבר של מייקל.
דוגמאות מהספר:
רבתי ונלחמתי עם אחרים כשהייתי צריך. כשזה היה חשוב.
האם הייתי פיזי? בטח. מלוכלך? לא.
אבל אם התעסקת איתי או עם אחד מחברי הקבוצה שלי, לא הייתי נסוג. אף פעם. ככה הייתי כל החיים וכך אני אהיה עד שאמות.
סבא שלי היה אדם מיוחד. קרו לו יותר דברים ממה שהוא היה רוצה, אבל הוא התמודד עם הכול.
הוא היא נפח, חקלאי, עובד במכרה. הוא צד צבאים. הוא בנה את הבית של עצמו. הוא ישן 4-5 שעות כל לילה, ולא התלונן. הוא היה קשוח. הידיים שלו היו כל כך מכוסות יבלות שהוא היה יכול להרים גחל בוער.
בעקבות הדוגמה של הסבא שלי, אף פעם לא התלוננתי על אימוני כדורסל או על הצורך לשחק 2 משחקים, יום אחרי יום. מעולם לא סיפרתי תירוצים. התאמנתי ושיחקתי חזק כל יום, וגם כשלא הייתי בשיא שלי, לא עצרתי. התייחסתי לכדורסל בתור העבודה שלי. זה היה קשה לפעמים, אבל ראיתי מהי עבודה קשה באמת אצל סבא שלי.
האוהדים של שיקגו בולס שרקו בוז לטרייד שהעביר אותי לקבוצה, אבל ג'רי קראוס האמין בי. "מעשים עדיפים על פני מילים," אמרתי אחרי הטרייד. "אני הדבר האמיתי."
ג'רי קראוס נתן לי את ההתחלה שלי, אבל הוא לא רק הביא אותי לקבוצה, הוא עזר לי לפגוש אדם שיהפוך לא רק לאחד הספורטאים הכי גדולים אי פעם, אלא גם לאחד מהחברים הכי טובים שלי: מייקל ג'ורדן.
מייק ואני היינו רגועים כשהיינו צעירים. בלילה טיפוסי במסע משחקי חוץ הייתי הולך לחדר של מייק והיינו משחקים קלפים וסתם מדברים. לא בילינו במועדונים. לא יצאנו לפאב לילה לפני משחק. מעולם לא עישנתי מריחואנה או עשיתי קוקאין. לא הבנתי למה שאקח משהו שעלול לשלוט לי במחשבות.
לא שיחקו תרגילים בשבילי, אז השגתי נקודות בדרכים אחרות. בעיקר ריבאונד התקפה. לא היה אכפת לי כמה זרקתי. רק רציתי לנצח. אם אני מנגן בס בלהקה, אני לא צריך שישמעו אותי על פני הזמר הראשי. מייק היה הזמר הראשי בשיקגו. כשעברתי לניו יורק, אמרו שלא הצלחנו כי לא היה לנו זמר שני. אבל זה לא נכון, פטריק יואינג היה זמר שני, פשוט לא היה לנו זמר ראשון.
לפני כמה שנים התארחתי בתוכנית רדיו והמנחה שאל אותי מה הפך את מייקל ג'ורדן לקשוח כל כך.
"אני," עניתי. אני לא לוקח קרדיט על הכישרון שלו או על מוסר העבודה שלו. אין לזה קשר אליי. אני פשוט חושב שעזרתי לו ללמוד איך להיות השחקן הקשוח שהוא הפך להיות.
במשחק מול דטרויט שהלך להארכה מייקל שיחק 44 דקות, והוא היה משחק 46 אם לא היה יוצא בעבירות. אנחנו האמנו שצריך לשחק. גם אם זה היה משחק רביעי בחמישה ימים. יש אנשים שהולכים לעבודה 7 ימים בשבוע, והם לא מרוויחים כל כך הרבה כסף. זה לא כמו היום, שהכסף גדול יותר והמשחקים חלשים יותר.
"המנטליות שלי היא לתת לאחרים בראש," אמר פט ריילי פעם לעיתונאי משיקגו. משם באתי, אלה האנשים ששיחקתי אצלם. אני לא מכיר דרך אחרת." ריילי ראה את יואינג ואותי והחליט שתהיה לו הקבוצה הכי קשוחה בליגה, בכושר הגופני הכי טוב. תוסיפו את אקסבייר מקדניאל, אנתוני מייסון וג'ון סטארקס, וברור שאין קבוצה שתצליח להפחיד אותנו. זה מה שריילי רצה.
אחרי כמה ימי אימונים עם ריילי הבנו. ככה מקצוענים עושים את זה באמת. האימונים היו ברמה גבוהה ומאוד קשוחים. ריילי היה אומר לך אם לא עבדת קשה. הוא קצת ויתר לפטריק יואינג אבל לאף אחד לא היה אכפת. הוא המאמן הכי אינטנסיבי שהיה לי.
היינו קבוצה טובה מאוד, אבל בשלב מסוים זה הרגיש כאילו אנחנו ושאר ה-NBA משחקים על מקום שני. שיקגו היו רמה אחת מעל.
פט ריילי לא רצה שנהיה חברים של הקבוצה היריבה וגם לא רצה שנעזור להם לקום אחרי שהם נופלים. אבל מייקל ואני היינו מדברים בטלפון. היינו יוצאים לארוחת ערב ביום מנוחה בפלייאוף. אני אדם בוגר אז אני אעשה מה שאני רוצה. כל עוד אתה עושה מה שצריך על המגרש, אין בעיה. שיחקתי חזק ושיחקתי קבוצתי. לא תמצאו מישהו שיגיד משהו אחר.
יום אחד ריילי לקח אותנו באוטובוס, חשבנו שיוצאים לאימון, והוא לקח אותנו לסרט. שתייה, פופקורן, הכול. לפעמים צריך הפסקה וריילי ידע לדרוש כשצריך ולתת הפסקה כשצריך.
עוד על פט ריילי מתוך הספר שהוא כתב - הצוות המנצח - לחצו כאן.
כמה חודשים לפני שלארי ג'ונסון עבר לשחק בניו יורק, הוא ואני ניסינו לחנוק אחד את השני במשחק. קורה. עיתונאית שאלה איך נסתדר עכשיו כשהוא עובר לניו יורק. אמרנו שבלי בעיה, עכשיו אנחנו באותה קבוצה. הרבה אנשים, בכל מיני סוגי עבודה, לא מסתדרים מעולה אבל עובדים ביחד. ככה זה גם בכדורסל. אבל לארי ואני הפכנו להיות חברים. שנינו רצינו לנצח. זה כל מה שהיה חשוב.
כשהעבירו אותי לטורונטו, התפקיד שלי היה להגן על וינס קרטר. וינס קיבל השוואות למייקל, אבל מייקל לא היה עושה צחוקים כמו וינס. אם ראיתם "הריקוד האחרון", הייתם יכולים לחשוב שמייקל עשה צחוקים, אבל זו הייתה התוכנית של מייקל וראיתם מה שהוא רצה שתראו.
ב-NBA של היום יש כל מיני "רופאי שינה" ו"יועצי שינה" שחושבים שעדיף לתת לשחקנים לישון מאשר להקים אותם לאימון ב-9 בבוקר. זה נשמע לי מגוחך, אבל שיהיה. כששיחקתי אצל פט ריילי, היינו חובשים קרסוליים, מתאמנים שעה וחצי או שעתיים בבוקר, ואז משחקים בשעה 1930.
כדי לקרוא על חשיבות השינה לחצו כאן.
כדי לקרוא על חשיבות המנוחה לחצו כאן.
כמה חודשים לפני שלברון ג'יימס הודיע לכולם שהוא לוקח את הכישרון שלו למיאמי, דיברנו במועדון (לברון הזמין את כולם לארוחת ערב) והוא אמר לי שכשהחוזה שלו יסתיים הוא מתכנן לעבור למיאמי. פגשתי את פט ריילי, פעם המאמן שלי ובאותה תקופה הנשיא של מיאמי. סיפרתי לו. הוא האמין. לא הייתי הסוכן של לברון, פשוט אמרתי משהו שידעתי שהוא נכון.
