"עבורי, להפסיד משחק טניס זה לא כישלון, זה מחקר."
- בילי ג'ין קינג
לומדים לחיות עם טעויות.
כולנו טועים. כולנו טעינו ועוד נטעה.
היכולת לקבל את העובדה הזאת תאפשר לנו לחיות חיים רגועים יותר.
עדיין, יש תחושה שלא כולם יכולים להודות בטעויות ובכשלונות שלהם בצורה שווה.
במקומות עבודה מסוימים, נשים עדיין צריכות להוכיח לגברים ש"מגיע להן" יותר מאשר גברים צריכים להוכיח, אם בכלל.
בעולם אימון הספורט זה בולט מאוד.
אישה שמספרת על כשלונות בעולם בו כולם ממילא מחפשים את הכשלונות שלה ומגדילים אותם, כנראה תפסיד מהגישה הזאת.
דרך נוספת להשתמש בטעויות היא התנצלות.
קשה להתנצל בצורה טובה כי רובנו לא אוהבים להודות שטעינו, אבל אחרי שאנחנו מתנצלים מכל הלב, מערכת היחסים לא רק חוזרת להיות כמו קודם, היא אפילו משתפרת.
הרי ממש קל להתנצל כשאנחנו נתקעים במישהו ברחוב. באמת לא התכוונו, והנזק היה קל.
ואין צורך להתנצל אם התכוונו לפגוע במישהו…
אבל מה קורה אם לא התכוונו לפגוע והוא נפגע באופן חמור?
מה שחשוב זה שלא התכוונו לפגוע. אנחנו מצטערים על מה שקרה כי האדם מולנו נפגע. חשוב שהוא יידע את זה.
עוד רעיון שעשוי להיות מועיל הוא מחברת טעויות (או מחברת כשלונות).
רושמים כל טעות, רושמים איך פתרנו את הטעות או איך הצלחנו אחרי הכשלונות, ומשתמשים בזה בשביל לעודד את מצב הרוח שלנו או בשביל לקבל רעיונות לפתרונות במצבים דומים.
במקומות בהם לאנשים אין בעיות, הם לא טועים, לא צריכים עזרה ולא מתלוננים, זה לא שאין כשלונות.
זה פשוט שאנשים לא מספרים עליהם…
האם הייתם רוצים לחיות במקום בו יש לאנשים תלונות, אבל הם שומרים אותן בסוד? משאירים בבטן? מדברים מאחורי הגב?
גם אני לא.
ולבסוף, ניסיון אחרון לדחוף את הקוראים לכיוון כשלונות איכותיים:
מערכת היחסים בין כישלון ובין חרטה היא מעניינת.
אנשים מתחרטים על דברים שלא עשו יותר מאשר על כשלונות לבצע דברים שהיו חשובים להם.
אז נכון, כישלון עלול להפחיד, אבל מחשבה על העתיד בסגנון "האם אני אתחרט שלא ניסיתי?" יכולה לעזור לתת פרופורציות.
