הפוסט הקודם בסדרה: אופי של מאמן.
אם הרגל של אנסון דוראנס הייתה נתפסת במלכודת דובים, הוא היה כורת אותה בעצמו, קופץ למקום מבטחים ותופר אותה חזרה בעצמו.
הוא אוהב לדבר, אבל לא על עצמו. גם הקרובים ביותר אליו, אנשים שמשוחחים איתו כל יום, לא יודעים עליו כל דבר. הוא שומר על פרטיות.
ועם כל ההצלחה שחווה, ועם כל האפשרויות שהיא מעניקה לו להרגיש כמו מלך, הוא ממשיך ללמוד. UNC ממשיכים להתחדש, למצוא דרכים טובות יותר לעשות דברים.
דוראנס אומר שהוא לא סובל משחיקה כי הוא כבר ניצח כל כך הרבה יותר ממה שחשב, שהלחץ לנצח חלף. הוא קם בבוקר והוא נהנה ממה שהוא עושה. כשאנשים מתחילים להעלות זכרונות מהימים היפים שלהם כשהם היו צעירים דוראנס לא מתחבר לזה. אצלו כל שנה מרגישה טוב יותר מהקודמת. הוא נהנה מהיומיום והוא מוקף בנשים צעירות ותחרותיות. זה גורם לו להרגיש צעיר גם כן.
כאשר דין סמית' פרש מאימון שאלו אותו במה הוא הכי גאה.
הוא היה יכול להגיד שהוא הכי גאה באליפויות שלקח, או במספר הנצחונות הגבוה אי פעם, או בזה שעזר לגדל את מייקל ג'ורדן. אבל הוא ענה תשובה אחרת:
"אני הכי גאה בזה שפרשתי."
כי כשאוהבים כל כך את היומיום, מאוד קשה לעזוב.
כששואלים את דוראנס שאלה דומה, הוא עונה:
השחקניות הגדולות עברו תחתיו, אבל אלה לא הגולים או הנצחונות שחשובים לו.
חשוב לו שהן מצטטות את המשפט שלו על אומץ לילדות שהן מאמנות.
חשוב לו שהן מבקשות ממנו להיות המציג שלהן בכניסה להיכל התהילה.
חשוב לו שהן מבינות שהסטנדרט להיות אדירה הוא משהו שהן יכולות לעמוד בו, וזה לא משנה כמו הוא מעצבן, הוא מעצבן כדי שהן יגיעו לשם.
חשוב לו שהן הופכות להיות אחר כך מאמנות. לפעמים הוא פונה אליהן לפני משחק או במחצית עם השורה "אוקיי, מאמנות העתיד של אמריקה, מה אתן אומרות על…" ומציג בפניהן סוגיה טקטית או מנטלית. השחקניות של דוראנס לא רק יודעות איך. הן גם מבינות למה.
ואין אצלו חוקים. דוראנס לא רוצה להיות שוטר ולא בייביסיטר.
אין חוק מתי הולכים לישון. אין חוק לא לשתות אלכוהול 48 שעות לפני משחק. אם הן יכולות לשתות וגם לשחק, יופי. אם לא, הן יישבו על הספסל וילמדו לקח. איך הן יקחו אחריות אם האחריות היא שלו?
איבדת כרטיס טיסה? את צריכה לחזור הביתה איכשהו, בעצמך.
איחרת לאימון? תסבלי מהערות עוקצניות.
אם יש משחק בשישי ומשחק בראשון, יש חופש בשבת. הוא עוזב אותן בשקט, וההפסקה הזו עוזרת להן וגם לו.
דוראנס, מעידות שחקניות שאימן, אולי לא מקבל את ההערכה שהוא ראוי לה ברמה הטקטית כי השחקניות שלו כל כך טובות וכי השיטה שלו לא משתנה. אבל הוא יודע כל מיני דברים וכשצריך, הוא משתמש בהם. אבל טקטיקה זה לא ה-כוח שלו.
ה-כוח שלו זו היכולת להניע אנשים לעשות את התפקיד שלהם בתשוקה אדירה וברמה הכי גבוהה שאפשר.
אפילו הילדים שמביאים כדורים חווים את זה. מי יביא את הכדור הכי מהר? מי יעזור לקבוצה שלו לחדש את המשחק הכי מהר? הם מתחרים זה בזה!
"אתן יודעות מה הכי מדהים? שהקבוצה ההיא שניצחנו בגמר," הוא כותב לשחקניות שלו יום אחרי הניצחון, "הן אפילו לא היו מסוגלות להגיד ששיחקנו יפה או שניצחנו בזכות. וזה כואב להן. אני יודע את זה. ומה שזה גורם לי להרגיש, זה שאני רוצה בשנה הבאה לגרום להן להרגיש בדיוק אותו הדבר. וזה מתחיל עכשיו. נהניתן מהיום החופשי שלכן? יופי. השנה הבאה מתחילה עכשיו."
"אלה מכן ששיחקו הרבה, קחו הפסקה מהכדור אבל אל תשכחו מה הביא אותנו לכאן. תשמרו על עצמכן בכושר. אלה מכן שעדיין לא שיחקו הרבה - ורוצות שזה ישתנה - אין לכן מה לקחת הפסקה. בגדול כל החיים שלכן עד עכשיו היו הפסקה. אתן צריכות להתחיל. אם תהיו בכושר של החברות שלכן לקבוצה יהיה לכן הרבה יותר קל להתמודד איתן באימונים, וכתוצאה מזה אולי גם תקבלו הזדמנות לשחק. זה בשליטתכן. זו המשמעת העצמית שלכן."
ב-25 שנה, UNC זכו ב-18 אליפויות מכללות. הן הגיעו לגמר 20 פעמים. אף קבוצה אחרת לא זכתה באליפות יותר מפעמיים. המאמנים היריבים יודעים מה גודל ההפרש. ודוראנס אפילו לא נמצא במקום המושלם. הוא צריך לחלוק את הדשא שלו עם קבוצת לקרוס, אין לו כמעט שחקניות שמגיעות מהמדינה שלו, התקציב שלו קטן. והוא בכל זאת זוכה באליפויות בקצב מדהים. "גם את ה-7 שהפסדנו אנחנו עדיין לא מאמינים," אומר דוראנס. והם כל כך רגילים לנצח שהם לא תמיד לוקחים את הגביע איתם כשהם חוזרים מהטורניר.
כששואלים את דוראנס אחרי העונה אם היא הייתה מוצלחת, הוא עונה "אני אגיד לך בעוד 20 שנה".
מי יודע איך התהליכים שעברו השחקניות ישפיעו עליהן בעתיד. מי יודע אילו נשים הן יהפכו להיות. זה המדד.
ב-1982, דוראנס הגיע למשרד של דין סמית' לברך אותו על האליפות הראשונה שלו. סמית' עצר אותו ואמר לו "אנסון, עצור, כולנו כאן רק רודפים אחרי קבוצת הכדורגל שלך." זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר שאנסון דוראנס קיבל בחייו.
ב-2001, במהלך ארבע שעות גולף ביום אחד בספטמבר, דוראנס ודין סמית' לא דיברו על אימון.
הם דיברו על הבנות שלהם שהפכו לחברות במהלך השנים ב-UNC. הם דיברו על חברים משותפים. הם דיברו על חתונה אחת בה כולם הגיעו לתוך גשם שוטף, ודוראנס היה האיש בחניה, רטוב כולו, שכיוון את האורחים היכן לחנות.
הם לא הבינו למה ככל שהיום נמשך היו פחות ופחות שחקנים במגרש.
כשהם חזרו למועדון הגולף בסופו של דבר, הם הבינו שתאונת המטוס שהם שמעו עליה הייתה במגדלי התאומים ובפנטגון. התאריך היה 11.9.
דוראנס בילה 4 שעות עם האליל שלו, וזה לא האירוע הכי משמעותי באותו יום.
דוראנס לפעמים תוהה למה לא סיים את התואר שהתחיל במשפטים.
הוא סיים את הדיון הזה עם עצמו כשהלשכה לעורכי דין הזמינה אותו להרצאה בפניהם. אדם שנשר מתואר בעריכת דין מרצה בפני הלשכה? זו פעם ראשונה…
הוא היה יכול לסיים את התואר ולעשות ארגזים של כסף, אומר אחיו. אבל הוא בחר באהבה שלו. הוא אוהב את זה, והוא לא מביט לאחור.
תמיד קדימה.
