זה פרק 6 מתוך הספר Coaching better every season.
לחזרה לתפריט המרכזי עם כל הפרקים עליהם כתבתי, לחצו כאן.
6. Optimize athletes’ learning - למקסם למידה של הספורטאים
המטרה של הפרק: לעזור למאמנים להבין את תהליך הלמידה עצמו.
כל אדם חווה את תהליך הלמידה בצורה ייחודית.
תפקיד המאמן הוא ליצור סביבת למידה מיטבית, תוך שהוא לוקח בחשבון שכל אחד יחווה את הסביבה הזאת בצורה שונה בהתאם לניסיון שלהם, לידע שלהם, לגישה שלהם ולמיומנויות שלהם.
המאמנים הגדולים מצליחים לאמן ספורטאים בדרך שמתאימה לספורטאים עצמם.
לפני שאנחנו מכניסים נושא חדש ללמידה או מתחילים לעבוד עם קבוצה חדשה, אנחנו צריכים לברר מה הם כבר יודעים ומה הם חושבים על המיומנות שנרצה ללמד.
הם יכולים לספר לנו, אבל יותר טוב שיראו לנו. אם אפשר, במצב משחק.
ככה נדע אם הם יכולים להשתמש במיומנות במצב בו היא אמורה לבוא לידי ביטוי.
הטרמה (priming) היא שיטה בה מציגים מידע לפני השימוש בו כדי לעזור בלמידה שלו או ביישום שלו.
היא עובדת כי היא מגרה את המוח לחבר את הנושא לדברים שהוא כבר מכיר ויודע.
ג'ון וודן היה אומר לשחקנים על מה הם יעבדו באימון הבא. המחקר בנושא אומר שהטרמה מסוג זה נשארת ל-5 דקות בלבד.
לפני כמה שנים התחלתי להתנסות בכתיבת תוכן האימון על הלוח לפני האימון עבור השחקנים/ות, ואני משאיר את התוכן (כולל הזמנים) שם במשך כל האימון. זה עוזר להם להתכונן.
איך עוד אפשר להשתמש בהטרמה?
להסביר איך מושג חדש או מיומנות חדשה דומים למיומנות שהם כבר יודעים.
למשל, בכדורסל אני מלמד חסימות לא-לכדור לפי הסדר הבא: קודם screen away ו-flare, אחר כך down screen ו-back screen. אני תמיד זוכר לציין ש-down screen זה כמו screen away שהם כבר מכירים, רק לכיוון הבייסליין. באותה צורה, back screen זה כמו flare רק לכיוון הבייסליין.
אני עושה את זה גם עם חילוף/הדג'/טראפ וגם עם זוויות חסימה מול הגנת חילופים.
זה עובד.
על מוטיבציה בתהליך הלמידה:
מה גורם למוטיבציה ללמוד?
1. הערך הפנימי שהספורטאים מייחסים ללמידה.
כדי שהספורטאים ימצו את תהליך הלמידה, המאמן צריך להדגיש לא רק מה הנושא, אלא למה הוא חשוב.
2. הנאה מתהליך הלמידה עצמו. אם כיף להם ללמוד משהו חדש, הם ישמרו על מוטיבציה גבוהה.
אם המיומנות של הספורטאים נמוכה והאתגר יהיה נמוך לא יהיה אכפת להם.
אם המיומנות של הספורטאים נמוכה והאתגר יהיה גדול הם יתחילו לחשוש (זה קשה מדי).
אם המיומנות של הספורטאים גבוהה והאתגר קטן מדי, הם ישתעממו (זה קל מדי).
אם המיומנות של הספורטאים גבוהה והאתגר יהיה גדול זה יהיה להם מעניין.
התפקיד שלנו הוא להבין מה רמת המיומנות הנוכחית ולתת תרגילים לא קלים מדי ולא קשים מדי.
3. פרסים, משוב חיובי מאיתנו או מאחרים ועוד תגמולים חיצוניים.
אפשר לתת טי שירט מגניב, גביע, או לאפשר לספורטאי לבחור משחק אהוב באימון הבא.
כשבוחרים מצטיין שבועי בתחום מסוים, אפשר לתת לקבוצה לבחור, ויש כאלה שאפילו מבקשים מהזוכה הקודם לבחור מישהו אחר. זה דורש מהם להבין שמגיע לעוד ספורטאים בקבוצה וגם מגביר את ההערכה בין חברי הקבוצה לבין עצמם.
כתזכורת לערכים של הקבוצה, אפשר לחלק מחזיק מפתחות או סמל אחר שיוכל להיות לספורטאים מול העיניים כל הזמן.
4. התפיסה שלהם לגבי עצמם - איך הם לומדים והאם הם מסוגלים.
הצורך להרגשת מסוגלות הוא תכונה אנושית בסיסית. אם המאמן גורם לספורטאים להרגיש שהם יכולים ללמוד, הוא עושה את תפקידו היטב.
כדי להשיג זאת, האתגר צריך להיות קיים (אחרת הם ישתעממו), אבל הם צריכים להצליח בין 60% ל-80% מהניסיונות שלהם כדי להרגיש שהם מסוגלים.
עוד על המונח קושי רצוי בלחיצה כאן.
עוד על מציאת ה-sweet spot ללמידה בלחיצה כאן.
כל הטיפים מתוך הספר The little book of talent בלחיצה כאן.
זיהוי מרכיבי המיומנות:
כדי ללמד בצורה יעילה, על המאמן לזהות לפני תחילת הלימוד את המרכיבים של הפעולה כדי שיוכל לבודד אותם במקרה הצורך.
יש מאמנים שלא מלמדים את המרכיבים כי קשה להם להדגים, ויש כאלה שהם כבר כל כך מתקדמים, שהם לא זוכרים איך זה ללמוד את הדבר שהם עכשיו מלמדים.
נקודות עיוורון של מאמנים יוצרות קושי ללמוד אצל הספורטאים, שלפעמים צריכים מישהו שזוכר איך זה להיות הם.
זה היתרון בעוזרי מאמן צעירים או בשחקנים שלאחרונה פרשו ממשחק פעיל.
עם זאת, דווקא הספורטאים המומחים, אלה ששיחקו ברמות הגבוהות ביותר, רוב הזמן לא מצליחים להיות מאמנים אפקטיביים במיוחד, דווקא משום שהם (לרוב) לא מבינים למה אחרים לא מצליחים מה שהם דווקא הצליחו יחסית בקלות.
כדי להילחם בזה, מומלץ למאמנים לנסות כמה פעמים את המיומנות שהם שואפים ללמד כדי לגלות מה המרכיבים ומה עלול להשתבש כשמנסים לבצע.
הם יכולים גם לנסות להסביר למאמן אחר, מנוסה פחות, ולראות אם ההסבר מובן. אפשר - וזה לפעמים קשה אבל ממש מועיל - להסביר את המיומנות למישהו שלא מהספורט.
רוב הספורטאים המתחילים לא יודעים שהם לא יודעים.
השלב השני הוא לדעת שהם לא יודעים (ולרצות ללמוד).
השלב השלישי הוא לדעת שהם יכולים.
השלב הרביעי הוא לבצע בלי לחשוב.
בשלב הרביעי אנחנו הופכים להיות מומחים, אבל גם שוכחים את המעבר בין השלב השני לשלישי, מה שגורם לנקודת עיוורון.
משוב:
על מה לתת משוב?
עדיף לא על דברים שהספורטאים יכולים לשים לב אליהם בעצמם.
תפקיד המאמן צריך להיות ללמד את הספורטאים לשים לב בעצמם לכל האלמנטים של המיומנות האפשריים לזיהוי.
משוב מהמאמן צריך להיות לאן לכוון את תשומת הלב.
למשל, בכדורסל, התפקיד שלי הוא ללמד את השחקן להסתכל על הכדור ולראות איפה הוא פוגע, כדי ללמוד לעשות התאמות בזריקה בעצמו.
אני לא יכול לזרוק לסל במקום השחקן ואני לא יכול להזכיר לו בזמן הזריקה לכוון לסל. הוא צריך ללמוד לעשות זאת בעצמו.
הפרשנות של המשוב צריכה להיות נייטרלית. משוב הוא לא רע או טוב.
הוא נועד לכוון את הקשב של הספורטאים למקום מועיל לשיפור ביצועים.
"ביקורת" היא מילה בעלת הקשר שלילי.
לאחרונה, חוקרים הציעו להחליף את משוב חיובי ב"משוב לשימור" ואת משוב שלילי ב"משוב לשינוי".
כאשר נותנים משוב לשינוי כדאי לשים לב לארבעה מרכיבים:
1. מתן משוב בטון נעים
2. משוב על הפעולה ולא על האדם
3. הצעות לפתרונות מהם אפשר לבחור
4. לוודא שהמטרות של התרגיל ברורות לספורטאי/ת ואפשר להשיג אותן
רוב הספורטאים לא צריכים משוב על התוצאה של הפעולה - למשל, "עוד פעם איבדת את הכדור" זה לא משוב מועיל. הספורטאי יכול לראות את זה בעצמו.
במקום זה, אפשר אחרי מספר איבודים (משוב מסכם) להגיד לו "אתה מאבד כדורים במסירות ארוכות. מה אתה מעדיף, להתקרב? לא למסור?"
לא כל המשוב שאנחנו נותנים חייב להיות מילולי.
לפעמים, מרוב מילים לא שומעים את המשוב. חשוב לא להעמיס מידע, ולהתמקד באלמנט אחד או שניים בלבד.
כדי לוודא שתשומת הלב קיימת, אני משתמש בביטוי "עיניים, אוזניים, מותניים." הם צריכים לא רק להקשיב אלא גם להסתכל עליי ולעמוד מולי. זה עוזר להתמקד.
לפעמים, אני גם שואל מה הם הבינו או מבקש שידגימו, כדי לוודא שהמסר עבר וניתן לביצוע.
המשוב יכול להיות גם ויזואלי.
אפשר לצלם אותם ולתת להם לצפות בעצמם מבצעים. זה בדרך כלל עובד היטב וחוסך זמן.
אם הוידאו הוא קבוצתי, חשוב לזכור שרוב הספורטאים לא אוהבים להיות מרכז הביקורת (כך היא נתפסת בעיניהם) ועדיף "לפזר" את המשוב על פני דוגמאות של ספורטאים שונים.
יחד עם זאת, הרוב אוהבים שמראים את הביצועים המוצלחים שלהם. זה נקרא באנגלית catch them being good.
זה חשוב משתי סיבות:
1. יותר כיף ונחמד להגיע לוידאו כשאתם יודעים שיראו אתכם מבצעים היטב. זה גם נותן מוטיבציה לבצע היטב.
2. קשה מאוד ללמוד מה כן לעשות כשרואים רק מה לא לעשות.
אם נשקיע את כל הזמן שלנו באיך לא עושים דברים, ייקח המון זמן ולא נלמד איך כן צריך.
אי אפשר ללמד על דרך השלילה, צריך ללמד על דרך החיוב.
מתי לתת משוב?
לא בזמן הפעולה. זה מסיח את הדעת.
למעשה, רוב הזמן הספורטאים בכלל לא צריכים משוב, הם יכולים לתת משוב לעצמם.
הם מעדיפים משוב בערך 10% מהזמן. אם אנחנו לא בטוחים אם לתת משוב או לא, עדיף שלא. כלל טוב הוא "כמה שפחות, רק כשצריך".
מתי צריך? כשהביצוע נופל כבר מהרמה המקובלת.
חשוב לזכור שלא כל הביצועים יהיו מעולים, ואין צורך למשב כל חזרה שקצת נופלת מהמצופה. עם זאת, ככל שהמיומנות יותר מורכבת או קשה, כך הספורטאים צריכים משוב בתדירות יותר גבוהה.
אסטרטגיה מועילה שאני מצליח להשתמש בה היטב היא לשאול את הספורטאי מה הוא רואה ולמה הוא שם-לב לפני שאני נותן משוב בעצמי. זה משיג שתי מטרות:
1. אני יודע איך הוא רואה ומרגיש את המצב ויכול לבדוק אם אנחנו רואים אותו הדבר.
2. אם אני רואה אותו הדבר, אני לא צריך לתת משוב - כמה שפחות, רק כשצריך, זה הכלל.
ולסיום, רק כי אמריקאים שמצליחים להכניס הכול תחת אות אחת זה מגניב בעיניי:
The 15 P’s of perfect pedagogy
1. Plan
2. Prepare the learner
3. Prepare a protected learning environment
4. Present the task efficiently
5. Pretest
6. Provide opportunities for plenty of practice
7. Practice should be Pertinent.
8. Practice should be purposeful
9. Practice should be playful
10. Practice should be progressive.
11. Practice should be paced
12. Practice should be persona;ozed
13. Provide feedback
14. Praise performance
15. Project poise, patience and passion
(מתוך הספר Play practice)
בקורס "מבפנים החוצה" אנחנו משתפים עוד כלים לעזור ללמידה של ספורטאים.
אם מעניין אתכם ללמוד איך להיות מאמנים טובים יותר - הקורס הזה בשבילכם.
