הספר מדבר על הסיבה שכל כך קשה לנו ללמוד מכשלונות בחיי היומיום שלנו.
הוא מספר על סוגי הכשלונות הרצויים ועל אלה שכדאי להימנע מהם ועוזר להבין איך לחיות עם כישלון, להשתמש בו, לזהות מתי הוא קרוב או צפוי, לסווג אותו, להתנסות בו ולהרוויח ממנו.
מהם כשלונות טובים?
כשלונות חכמים הם כשלונות שמעורבת בהן חשיבה מוקדמת, לא גורמים נזק ומייצרים למידה מועילה שמקדמת את הידע שלנו. אלה הכשלונות ששווה לחגוג.
גודל הכישלון לא משנה. זה לא שכשלונות קטנים הם בסדר וגדולים הם לא בסדר.
כשלונות טובים מספקים לנו מידע שלא יכולנו להשיג בלעדיהם.
כשאנשים חושבים שדיווח על טעות או כישלון יפגע בהם, הם נוטים לדווח עליהן פחות.
מפתיע? לא.
ואז אי אפשר ללמוד מהכשלונות והטעויות האלה והם חוזרים על עצמם.
בהמשך הקריירה של אדמונדסון (מחברת הספר) היא תחקור את נושא הבטיחות הפסיכולוגית ותגלה שחברות או ארגונים עם בטיחות פסיכולוגית גבוהה מבצעים יותר טוב וחווים פחות שחיקה.
למה כל כך קשה לנו להיכשל בצורה טובה?
1. כישלון דוחה אותנו ואנחנו נמנעים ממנו אינסטינקטיבית.
2. כישלון ללא מערכת למידה ברורה מבלבל אותנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות איתו.
3. כישלון מפחיד אותנו בגלל ההשלכות החברתיות שלו.
1. כבני אדם, כולנו חשים רגשות שליליים ושמים לב למצבים שליליים יותר מאשר אנחנו חשים רגשות חיוביים או שמים לב למצבים חיוביים.
יש בזה יתרון אבולוציוני - עדיף לא לשמוח מאשר שיאכל אותנו נמר - אבל זה גם הופך את הסביבה הנוכחית שלנו לחוויה פחות נעימה.
דוגמה יחסית מפורסמת היא הרגש של זוכים במדליית כסף (הפסדתי את הזהב) לעומת הזוכים במדליית הארד (זכיתי במדליה!).
הרי לכל הדעות כסף עדיף על ארד, אז למה מי שזכה בכסף, בממוצע מרגיש פחות טוב מאשר מי שזכה בארד?
כי אנחנו משווים את עצמנו לאחרים והמסגור הזה משפיע על ההרגשה שלנו.
אנשים בעלי חוסן מנטלי יודעים לייחס לכשלונות שלהם הסברים שלא גורמים להם להרגיש רע.
למשל, לא התקבלתי לנבחרת כי היו שם הרבה שחקניות טובות בתפקיד שלי. זה לא שאני לא טובה, זה שהיו הרבה מועמדות מתאימות והמאמן הזה ספציפית לא התחבר לסגנון שלי.
2. יש חשיבות להקשר של הכישלון.
כשאנחנו משתמשים במתכון כדי לאפות עוגה, אנחנו יכולים להתאכזב אם העוגה לא יצאה, כי ההקשר פה הוא קבוע וברור ואם עוקבים אחרי המתכון יוצאת עוגה.
כשאנחנו יוצאים לבצע ניתוח לב פתוח בתנאי מלחמה בלי שיש לנו ניסיון בכך, אנחנו עשויים להצליח או להיכשל, אבל כישלון במקרה כזה לא ירגיש כמו כישלון בהכנת עוגה ממתכון.
זה אירוע קשה ואפשר ללמוד ממנו הרבה. הכישלון, במקרה הזה, יעזור לנו ללמוד ולא יגרום לנו להרגיש רע.
3. יש חשיבות לתגובות החברה שלנו לכישלון.
פעם, אם החברה הקרובה שלנו חשבה שאנחנו לא טובים או לא עוזרים, הסכנה הייתה שנרעב למוות או יאכל אותנו נמר.
היום יש פחות סכנה שהדברים הנ"ל יקרו.
מה הבעיה? שהמוח שלנו מתקשה (עדיין) להבדיל בין הרגשה לא נעימה של דחייה חברתית לבין הרגשה לא נעימה כמו להידרס על ידי אוטובוס.
הראשון מפחיד אבל אפשר לחיות איתו, עם השני קשה מאוד לחיות.
בימינו, העמוסים במדיה חברתית שבמסגרתה אנחנו אמורים להציג כמה אנחנו מוצלחים, מפחיד להציג כישלון.
הלחץ להיראות מוצלחים מעולם לא היה גדול יותר.
וכאמור, רק המחשבה על עצם הדחייה האפשרית היא מפחידה כל כך שאנחנו נמנעים מלעשות את הדבר הזה שאנחנו רוצים - כי מה יחשבו אם ניכשל?
בסביבות בטוחות פסיכולוגית, כאלה בהן אפשר להיכשל וכולם עדיין יקבלו אותנו, אנחנו לומדים יותר מהר מכשלונות, ולוקחים על עצמנו יותר אתגרים.
כשאנחנו מפחדים לטעות או להציג את הטעות שלנו, אנחנו מעכבים למידה או מונעים אותה לחלוטין. כשמצופה מאיתנו להצליח אנחנו עלולים לטאטא כישלון מתחת לשטיח.
כשאנחנו לא יודעים אילו כשלונות מקדמים אותנו (ואילו לא) אנחנו נמנעים מכולם ומקטינים את הסיכוי שנלמד.
כשהסביבה שלנו בטוחה פסיכולוגית ויש בה סטנדרטים גבוהים, אנחנו זוכים להיכשל באופן חכם ומועיל, ובזכות זה לומדים בצורה הרבה יותר טובה.
מה שווה האשמה ומה שווה מחמאות?
אם מישהו מחבל בפעולה בכוונה, מגיע לו שנאשים אותו.
אם מישהו לא שם לב למשהו שהוא ידוע, אולי מגיעה לו קצת אשמה.
אם לאותו מישהו אין יכולת, אבל הוא לא נכשל בכוונה, האשמה שלו פוחתת עוד יותר.
בצד השני של הסקאלה יש אתגר, חוסר ודאות וניסויים, שלושתם אזורים בהם הכישלון הופך להיות יותר ויותר ראוי לשבח.
השאלה "כמה מהטעויות אצלנו בקבוצה, בארגון, או אפילו בבית, שוות האשמה של מישהו?" זוכה בדרך כלל במענה של "אחוז 1 או שניים".
וכמה אנשים בכל זאת מאשימים? 70 אחוז, לפעמים 90 אחוז.
הפער הזה ניתן לצמצום בעזרת הבנה של ההקשר של הטעויות ובעזרת בניית חברה או קבוצה בה לטעות טעויות "טובות" זה דבר מקובל ואף רצוי.
