זה הפוסט השלישי בסדרה.
שעמום.
יותר קל להתרכז כשאין הסחות דעת, אבל זה לא מספיק.
אנחנו נתקלים בשעמום, ומיד המוח שלנו נכנס לסטרס ומחפש את המסך הראשון שהוא רואה.
בלי היכולת להתקיים בתוך שעמום, לעולם לא נצליח למצות את הפוטנציאל של deep work.
למה? שתי סיבות:
1. זה מעייף לעשות deep work, לפעמים צריך לעצור רגע ולתת למוח להירגע, ואם אנחנו לא מתנתקים מהמסך יהיה לנו קשה.
2. אם אנחנו מרגישים "בגמילה" ואנחנו לא יכולים עם העובדה שמשהו קורה בחוץ ואנחנו לא חלק ממנו, אנחנו נתקשה לייצר deep work.
במקום "לעבוד" בהסחות דעת שישה ימים ולנוח ב"שבת" של פוקוס, נעשה ההיפך. נהיה בפוקוס שישה ימים, וניתן שבת קטנה למוח שלנו.
מה שמוביל אותנו לפרק על מדיה חברתית.
היא כל כך נוכחת בחיים שלנו וכל כך ברורה מאליה, שאנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו איך אפשר (וגם למה צריך…) בלעדיה.
לפני שנה הייתי בפייסבוק 8 פעמים ביום. נכנס, גולל, מפרסם, קורא, מגיב.
בחודשים האחרונים אני כותב פחות בפייסבוק ויותר במקומות אחרים - קורסים, הספר שלי ועוד - ויש לי פחות סיבות להיכנס לפייסבוק. כשאין לי את ה"תירוץ" לבדוק מי הגיב ומה אמרו, יש לי פחות צורך. אבל עכשיו אני גם גולל פחות שם. כי רוב מה שקורה במדיה החברתית אלה לא דברים שהייתי מתעניין בהם אם הם לא היו במקרה מופיעים לי מול הפרצוף.
אז אני פשוט נמנע מלעזור להם להופיע לי מול הפרצוף ואני לא מרגיש תחושת מחסור.
לקחתי את העצה מהספר: פייסבוק (וכל האחרים) הוא כלי.
אני יכול להשתמש בכלי הזה כדי לפרסם את הכתיבה שלי, כדי למצוא אנשים שיהיה לי כיף לתקשר איתם, וכו'. אבל לפעמים זה גם שואב לי זמן שאני יכול לקרוא בו, או להתאמן, או לכתוב. וזה לא טוב לי.
זה שימוש לא נבון בכלי.
אז אם היתרונות עולים על החסרונות, פייסבוק (וחבריו) יישאר בחיי, אבל בתור כלי.
הסופרים המובילים בעולם (למשל, מייקל לואיס ומלקולם גלדוול), לא כותבים בטוויטר.
זה שואב מהם אנרגיה, זה לא מעשיר אותם, והם רוצים את הזמן הזה כדי לעסוק במה שהם אוהבים - לכתוב.
חשוב לזכור: תשומת הלב שלנו והריכוז שלנו הם משאבים מוגבלים.
אנחנו רוצים להפנות תשומת לב וריכוז לדברים שיעזרו לנו להתקדם לכיוון המטרות שלנו.
כל דבר אחר הוא בזבוז משאבי ואנרגיה.
- אז זה אומר שצריך כל היום לעבוד?
לא, ברור שלא. אולי אחת המטרות שלנו היא להיות הורים מעולים לילדים שלנו. פייסבוק וטוויטר לא יעזרו לנו בזה, נכון? עדיף לשים אותם בצד.
אסטרטגיה נחמדה ליישם ולבדוק מה חשיבות ומה משמעות המדיה חברתית בחיינו:
להפסיק להשתמש בכל אלה ל-30 יום. טוויטר, אינסטגרם, פייסבוק, סנאפצ'ט, טיק טוק, טלגרם. כולם. אבל לא להגיד לכולם שמפסיקים. פשוט להפסיק.
אחרי 30 יום לשאול שתי שאלות:
1. האם 30 הימים האלה היו משתפרים בצורה משמעותית אם הייתי משתמש במדיה החברתית הספציפית?
2. האם מישהו שם לב שאני כבר לא שם?
אם התשובה לשתי השאלות האלה היא "לא", אז אין צורך לחזור להשתמש בהן.
ארנולד בנט הציע כבר לפני יותר מ-100 שנה להסתכל על היום שלנו בתור שני ימים.
יש את היום בו אנחנו מפרנסים את עצמנו ואת המשפחה שלנו.
בסוף היום הזה אנחנו חופשיים לעשות מה שנרצה עם שאר 16 השעות שנשארו לנו.
אפשר לישון. אפשר לשחק טניס שולחן. אפשר לכתוב ולקרוא. אפשר לעבוד בגינה.
לטפח את עצמנו בשעות שמאפשרות זאת.
עוד דרכים להימנע מעשייה שטחית:
לקבוע בלוז כל דקה.
כל דקה?
כל דקה.
אנחנו גרועים בהערכת זמנים:
אנחנו חושבים שאנחנו ישנים פחות ממה שאנחנו באמת ישנים. אנחנו חושבים שאנחנו במדיה חברתית פחות ממה שאנחנו באמת. אנחנו עובדים הרבה פחות ממה שאנחנו מספרים לכולם שאנחנו עובדים.
אבל כל דקה?
כל דקה.
מה שמשנה זה לא מה שכתוב בלוז. מה שמשנה זה שנעצור מדי פעם ונשאל את עצמנו בצורה מודעת "מה הדבר שאני הכי צריך או רוצה לעשות עכשיו?"
יכול להיות שכתבתי ב-9:30 א', אבל התעורר הצורך לעשות ג'. אז אני אעשה ג', ואתקן את המשך הלוז שלי לאותו יום בהתאם.
אבל אני תמיד אחזור ללוז ואדע מה אני רוצה וצריך לעשות.
תנסו!
תספרו כמה דקות (או שעות) ביום אתם משקיעים בטלוויזיה, רשתות חברתיות, וכל דבר אחר שלא מקרב אתכם למטרה שלכם.
ואז תשאלו את עצמכם אם אלה החיים שאתם באמת רוצים.
חוששים לפספס משהו מעניין?
כתבו לאנשים - חושבים שיכולים לעניין אותי? שלחו לי מייל לכתובת interesting @ gilad-armon.com ואם זה מתאים ללוז שלי ולתחומי העניין שלי אני אענה. (לי ספציפית אין כתובת מייל כזו, אבל הבנתם את הרעיון ויכולים להשתמש בו)
מי שאין לו הצעה מעניינת לא יקבל תשובה. חסכנו לעצמנו זמן.
טים פריס כתב שכדאי לנו לפתח הרגל של לתת לדברים קטנים ורעים לקרות.
אם לא ניתן לדברים קטנים ורעים לקרות, לא נדע מה הדברים הגדולים שיכולנו להשיג.
