האם כדאי לחנך ילדים לא להתייחס לצבעים ולגזעים כי צבע העור והגזע לא אמורים לשנות וכדי שהם לא יבדילו ויעשו מזה עניין?
ילדים רואים גזע, גם אם אנחנו חושבים שהם לא.
מחקר שפורסם ב-2005 הראה שכבר בגיל 3 חודשים ילדים מעדיפים להסתכל על פרצופים של אנשים בעלי צבע עור דומה לשלהם.
מחקר יוצא דופן ב-2003 הדגים כיצד ילדים בני שלוש בוחרים עם מי לשחק.
שליש מהילדים כהי העור בחרו לשחק עם מישהו בצבע העור שלהם. 86% מהילדים הלבנים בחרו לשחק עם ילדים לבנים אחרים.
ילדים לא מדברים ככה על ילדים אחרים בקול רם, לפחות לא בבית - אולי כי הם חושבים שזה נושא שלא אמורים לדבר עליו - אבל הם יודעים מה ההבדלים. והם לא מתייחסים ככה לגזע כי אנחנו הורים גרועים. הם עושים את זה כי הם צריכים לפענח את העולם.
כשהמבוגרים בחייהם מתעלמים מנושא הגזע, הילדים נשארים לבדם במשימת הפענוח החברתי.
ולא, אם אנחנו אומרים להן שכולם שווים, לא בטוח שהם יבינו שאנחנו מדברים על גזע.
משום שקשה לדבר על הנושא, אנחנו מעדיפים להימנע.
משום שאנחנו נמנעים, הילדים הופכים להיות יותר גזענים.
חשוב לזכור: גזע הוא לא רק עניין אישי או פרטי. הוא עניין ציבורי וחברתי.
ילדים מנסים לפענח את העולם, והם שמים לב שצבע השיער לא קובע איפה אנשים גרים, את סוג העבודות שלהם או כמה כסף הם מרוויחים. אבל גזע? יש פה עניין.
רק נשיא שחור אחד בארה"ב בכמעט 300 שנה. הילדים עם הבית הכי יפה הם תמיד לבנים. שכונות נפרדות לצבע עור שונה. אבל המבוגרים לא מדברים על גזע.
גם משמעותי וגם סודי? כנראה זה ממש חשוב!
ואם המבוגרים לא מדברים על זה, אז הילדים מסיקים מסקנות בעצמם: אם הם דומים בצבע העור, אז הם בטח דומים בדברים אחרים, ואם הם כולם עובדים בעבודות פחות טובות, חיים בשכונה שנחשבת פחות יוקרתית וגם יש להם אותו צבע, אז הם - איזה עוד מסקנה יכולה להתבקש פה - פחות טובים.
וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שאנחנו ממילא אוהבים אנשים שנראים כמונו יותר מאשר אחרים.
למה ילדים כהי עור לא מעדיפים ילדים כהי עור אחרים כמו שילדים לבנים מעדיפים ילדים לבנים? מאותה סיבה שכולם בגיל מסוים מבינים שעדיף להיות גבר - ההבנה החברתית מתגבשת וכולם מבינים שעדיף להיות גבר ועדיף להיות לבן.
אסטרטגיות לגידול ילדים לא גזענים:
#1 חינוך עצמי ומחשבה על הדעות של עצמנו.
אם כל החברים שלנו בצבע העור שלנו, מה הילדים יחשבו?
אם אני לא נפגשת עם חברים בעלי צבע עור שונה, ולא מדברת על הנושא, כנראה גם הילדים שלי יימנעו מילדים בעלי צבע עור שונה.
#2 דיבור גלוי על גזע - בלי להאשים או לבייש את הילדים.
מה קורה אם הילדה שלי אומרת בקול רם בסופר על ילדה אחרת "וואו העור שלה כל כך כהה!"
אני לא אנסה לברוח משם, ואני גם לא אגיד לה לא לדבר ככה.
אני אגיד לה שעור של אנשים באמת מגיע בכל מיני גוונים, ואסביר לה למה.
אם אנחנו משתיקים אותם על משהו שהם שמים לב אליו בעולם, אנחנו גורמים להם לחשוב שהדבר הזה רע, או שהעובדה שהם סיפרו לנו היא רעה.
עדיף שהם יבואו אלינו עם תגליות כאלה.
במקרה הזה, נסביר על מלטונין וקצת על תורשה ונשאל מאיפה הם למדו את המילים האלה או את הרעיון הזה. כל הערה כזו היא הזדמנות עבורנו ללמד אותם משהו על העולם. מה שהם לא ילמדו מאיתנו הם ילמדו מאחרים… ולא תמיד לטובה.
חשוב לזכור: כוונה לא משנה כאן. גם אם הילדה שלי לא התכוונה להעיר הערה גזענית, הצד השני מושפע ממנה ועלול להיפגע, וזה מה שמשנה באותו רגע. כמו בהטרדה מינית, גם בגזענות.
ואם מישהו מעיר את תשומת ליבנו שאמרנו משהו גזעני, זה לא מפריע לעבודה שלנו, זה חלק מהעבודה שלנו. להתנצל ולתקן.
#3 לתת לילדים לחוות סביבה מגוונת.
גם כשילדים לא רואים צבעי עור אחרים בסביבה המיידית שלהם, הם יודעים שהיא קיימת. טלוויזיה, יוטיוב, מדיה חברתית.
אם הם נחשפים לדמויות חיוביות עם צבע עור שונה, אם הם מפתחים תחביבים או תחומי עניין שונים לילדים אחרים בעלי צבע עור שונה, הם יגדלו להיות פחות גזענים.
ילדים אוהבים יותר דברים שהם מכירים. תנו להם להכיר ילדים עם צבע עור שונה משלהם.
אם בשכונה שלנו יש רק ילדים בעלי צבע עור מסוים, או בבית הספר שלנו כיתות מסוימות מכילות בעיקר צבע עור ספציפי, אולי כדאי שנשאל את עצמנו למה אנחנו מעדיפים לחיות בשכונה הזאת.
#4 לדבר עם הילדים על גזע ולהראות להם איך להילחם בגזענות.
ילדים בעלי צבע עור כהה חווים גזענות מגיל צעיר.
לחשוב שלא צריך לדבר עם הילדים בהירי העור שלנו על גזענות כי הם צעירים מדי זה להיות אטומים למה שמתרחש יומיום.
גזענות לא עברה מהעולם. היא נוכחת בחיים שלנו.
אולי המבוגרים אצלנו עדיין מחזיקים דעות כאלה (למשל סבא וסבתא), אולי מישהו ברחוב העיר הערה גזענית.
תפקידנו לתווך את המציאות לילדים ולעזור להם להפוך אותה לפחות גזענית.
