הספר playing for keeps מתאר את העונה האחרונה של מייקל ג'ורדן, אותה עונה שהיוותה את הבסיס לסדרה The last dance.
על אהבת המשחק:
הוא יהיה שחקן נהדר, חשב לוקרי, לא רק בגלל הכישרון והנתונים הפיזיים הנדירים אלא בגלל שהוא אהב את המשחק. את האהבה הזו לא ניתן היה לאמן או לזייף, וזה היה משהו שתמיד היה לו. הוא שמח על אימונים, שמח על משחקים, כאילו לא יכול היה לחכות לאף אחד מהם. לא להרבה שחקנים הייתה אהבה כזו למשחק. יותר מדי שחקנים, האמין לוקרי, אהבו את הכסף ולא את המשחק. אבל האהבה של ג'ורדן למה שהוא עשה הייתה אמיתית, וזה היה יתרון עצום.
בדרך די מדהימה, [ג'ורדן] מעולם לא נכנע למפלצת הזו [של דרישות מחוץ למגרש]. זה בהחלט שינה אותו, מה שהפך אותו בהתחלה לחשדן, ואז עם הזמן ציני יותר, ולפעמים יותר זהיר ביחסיו עם העולם החיצוני. הוא בחן בזהירות את הסובבים אותו ושפט אותם, גם לפי המדד למה שהם רצו ממנו.
זו הייתה אחת המתנות המיוחדות של ג'ורדן, להבין שכדורסל הוא הדבר האמיתי היחיד במרכז כל השיגעון הזה, בשעה שכמעט כל דבר אחר היה מלאכותי. זה כשלעצמו שיקף חוכמה ועוצמה פנימית לא מעטות - ספורטאים רבים אחרים שהשיגו הרבה פחות וקיבלו הרבה פחות הערצה האמינו בקלות רבה מדי למיתוס של מי שהם וחשבו שהזיוף היה אותנטיות, שהם היו חשובים לא פחות מהתמונות החולפות על המסכים – המראה שעל הקיר שהיא התקשורת בת זמננו - אמרה שהם היו.
ג'ורדן היה יותר מדי חכם ומאוזן רגשית מדי בשביל זה; במקום זאת, ככל שהנטל של האחריות החיצונית גדל, הוא מצא נחמה אמיתית בעיקר במשחק עצמו. החופש היה כדורסל: האימונים והמשחקים היו הכיף האמיתי בחיים. כאן הוא יכול היה, לפחות לפחות זמן, לחסום את כל השאר וללכת אחרי לבו.
על פיל ג'קסון:
אפילו בגלגול הקודם שלו כבן של משפחה דתייה [ג'קסון] היה כמובן שחקן כדורסל קשוח: זה היה במידה רבה תוצר של סוג מסוים של ילדות, וערכים אלה נותרו חלק גדול בו. לא לחינם אמא שלו אמרה לו כשהיה בן שנתיים שבאותו גיל כבר היה לאחיו הגדול אוצר מילים של אלף מילים.
היה אסור לו לבזבז שום דבר; הוא היה אמור לדחוף את עצמו לרמה הגבוהה ביותר.
אחת החוזקות הגדולות של פיל ג'קסון הייתה באופן השקול בו התמודד עם ג'ורדן . הוא מעולם לא ביקש ממנו כלום - לא חתימות, לא נעלי ספורט חתומות, לא הופעות בגיוסי הכספים של ילדיו. הדבר היחיד שביקש היה שיבצע מה שצריך במגרש וימסור לפעמים.
על חשיבות היכולת המנטלית ב-NBA:
ניצחון ב-NBA קשור לעתים קרובות יותר לתכונות פסיכולוגיות מאשר לפיזיות. מאמנים ושחקנים וותיקים יודעים שאת ההבדל עושה יותר מכל חוסן מנטלי. שחקנים איכותיים בקבוצות גדולות יודעים איך לנצח משחק, איך לסיים משחק צמוד, איך להתעלם מקהל עוין במשחק חוץ; הם מדברים על היכולת של קבוצות גדולות לשחק בקבוצות נחותות כאילו היו פלסטינה. אם ביטויים כאלה נשמעים לעולם החיצוני כמו קלישאות, בתוך הליגה הם השיגו מעמד קדוש.
בעונה ארוכה כמו ב-NBA, בה משחק רודף משחק, והעייפות המנטלית לעיתים קרובות גדולה יותר מהעייפות הפיזית, מה שמבדיל את השחקנים הגדולים מהשאר זה היכולת, בימים הקשים של פברואר, במסע משחקי חוץ, כאשר הגוף כואב, לראות משחק נגד יריב נחות בתור משחק חשוב ולהגיע אליו ברמת מוכנות גבוהה.
הגדולה ב-NBA לא רק דורשת מיומנות רבה, היא דורשת את היכולת לצאת ולשחק חזק לילה אחר לילה והיכולת לעורר השראה בחברי הקבוצה לשחק חזק גם הם. זה מה שהבדיל שחקנים כמו בירד, ג'ונסון ותומאס - לא רק הרצון העז אלא גם ההשפעה על חבריהם לקבוצה. עד 1990 הבולס והפיסטונס נראו שווים; למעשה, אם בכלל, מבחינת הכישרון הטהור, הבולס נראו עדיפים. אבל עד עכשיו, הפיסטונס שלטו בבולס מכיוון שהצליחו להיכנס לראש שלהם.
על היכולת המנטלית של ג'ורדן להתמקד בזמן משחקים מחוץ לאימון:
חבר נוסף לקבוצה, סטיב הייל, הבחין בדבר נוסף בג'ורדן: אפילו במשחקים מחוץ לאימון הוא היה תכליתי בצורה יוצאת דופן. כאשר לא היו מאמנים בסביבה, הייתה במשחקים כאלה נטייה לשחקנים לעשות מה שהם עשו הכי טוב, לחזק את חוזקותיהם ולהימנע מללכת לחלקים אחרים מהמשחק שלהם שהיו חלשים. אבל ג'ורדן, האמין הייל, כל הזמן עבד על החלק החלש יותר של המשחק שלו, מנסה לשפר אותו. זה היה, חשב הייל, סימן אחד נוסף לרצון שלו להיות הטוב ביותר.
על היכולת המנטלית של מייקל במעבר לבייסבול:
המשימה התבררה כקשה מאוד. היה משהו מעורר הערצה במה שהוא מתכוון לעשות עכשיו, שחקן שבשיא היכולת שלו, אדם גאה באופן ייחודי - אפשר לטעון אפילו הכי טוב אי פעם - שפורש מספורט אחד ומוכן להתחיל בקצה התחתון של ספורט אחר תובעני, מוכן לסבול אפשרות לכישלון. אין יותר פומבי מזה - להסתכן בכישלון תחת עינה הבוחנת של התקשורת. לא הרבה אנשים שההצלחה שלהם עלתה להם בכזה מאמץ יסתכנו בלגלוג בניסיון כל כך פומבי, גם אם זה במרדף אחר משהו שהם אוהבים. כישלון פרטי הוא דבר אחד, כישלון פומבי הוא דבר אחר.
על הרגלי האימון של ג'ורדן:
אם בכלל, היו כאלה שחשבו, דין סמית' היה קשה יותר כלפי ג'ורדן בכל יום באימונים מאשר כלפי שחקנים צעירים אחרים, כאילו קיבל את העובדה שלג'ורדן אפשרויות רחבות יותר ואת השאיפה הבלתי מוגבלת שלו עצמו וגרם לו לעמוד בכך, על ידי שקבע לו סטנדרטים גבוהים יותר מאשר לאחרים. רוי וויליאמס גם דחף תמיד את ג'ורדן לעבוד קשה יותר באימון. "אני עובד קשה כמו כולם," ענה ג'ורדן. "אבל מייקל, אמרת לי שאתה רוצה להיות הכי טוב," הזכיר לו וויליאמס פעם. "ואם אתה רוצה להיות הכי טוב, אתה צריך לעבוד קשה יותר מכולם."
הייתה, חשב ויליאמס, הפסקה ארוכה, בזמן שג'ורדן הרהר בזה.
לבסוף הוא אמר, "קואץ', אני מבין. אתה עוד תראה."
שנת הלימודים הראשונה שלו בקולג' לא תמיד הלכה חלק. הוא לא היה קולע טוב כל כך, ויריבים ותיקים שרצו לעצור את וורת'י ופרקינס שמרו לעיתים קרובות הגנה אזורית ונתנו לו זריקות יחסית פנויות. במשחק אחד מוקדם בעונה מול קנטאקי, הוא המשיך לזרוק ולהחטיא. צפו במשחק הזה בטלוויזיה שני שחקנים מקצוענים שהיו בעבר באותה מכללה. "מה הילד הזה ג'ורדן יודע על המאמן סמית'?" הם שאלו, ולא הבינו למה סמית' לא מוציא אותו אחרי כל ההחטאות האלה.
מה שמעניין באינטנסיביות של הרגלי האימון של ג'ורדן, חשב סטיב הייל, הוא שהם נדירים עבור שחקן מחונן בצורה כה טבעית. הייל היה מודע למגבלות הגופניות והאתלטיות שלו, והוא הבין כבר מההתחלה שהוא יוכל לשחק בקרולינה רק אם ידחוף את עצמו לדרגה הגבוהה ביותר ויהפוך לקמיקזה – כל הזמן לצלול לכדורים אבודים ולהשאיר קצת סימנים על הגוף בכל משחק. ועם זאת, ג'ורדן, שברור שהיה בעל הרמה הגבוהה ביותר של נתונים פיזיים, היה שם כל יום והתאמן כאילו גם הוא מוגבל מבחינה ספורטיבית. זה היה שילוב עוצמתי.
המסר של סמית' לשחקנים היה פשוט: הם לא היו צריכים להירגע מבחינה לימודית, מכיוון שנשארו רק חמישה שבועות לשנת הלימודים, והוא רצה שכולם יצליחו. בטיסה חזרה לצ'אפל היל ביום ראשון בערב העביר וויליאמס את ההודעה הזו לשחקנים. אחר הצהריים של יום שני, ג'ורדן נכנס לבקר את וויליאמס.
"קואץ'," אמר מייקל כמעט בהתנצלות, "אני חושב שאני צריך לנוח. אני חושב שאני עייף. אני משחק כדורסל ברצף, אפילו בקיץ, כבר שנתיים, והאמת היא שלא היה לי חופש זמן רב. אני חושב שאני צריך לקחת הפסקה." וויליאמס אמר שהוא חשב שזה נשמע ממש טוב, והוא הפציר בג'ורדן לקחת פסק זמן, כדי שלא יתחיל להתמודד עם שחיקה מכדורסל.
מאוחר יותר באותו יום, וויליאמס יצא לריצה, עדיין כועס על התבוסה מול ג'ורג'יה, עדיין צריך לשרוף את התסכולים שלו עצמו, וכשחזר הוא נתקל במייקל מזיע כולו, עם כדור לצידו.
"חשבתי שתקדיש קצת זמן למנוחה", אמר וויליאמס.
"אני לא יכול להרשות לעצמי, קואץ'," הוא ענה. "לא ניצחנו – אני צריך לעבוד על המשחק שלי. אני צריך להשתפר."
זה, חשב וויליאמס, עדיין הסימן הבטוח ביותר ששום דבר לא ימנע ממנו להפוך לאלוף. הוא היה שחקן שבדיוק סיים עונה מבריקה בה מימש את הפוטנציאל שלו בעונה הראשונה בקולג' וזכה בכל מיני פרסים, כולל חמישיית הקונפרנס, אול אמריקן, ובקרוב גם שחקן השנה.
הוא יהיה אלוף, חשב וויליאמס, מכיוון שזה המקום אליו ייקחו אותו לא רק הכישרון והאינטליגנציה שלו, אלא גם המקום אליו הלב שלו ייקח אותו.
גם בגלל שהיה נדמה שיש לו מטבוליזם ייחודי - כזה שיום אחד יאפשר לו לשחק חמישים וארבע גומות של גולף ביום שלפני משחק פלייאוף חשוב ולא להיות עייף - מעולם לא נראה שהוא נשחק. רמת האנרגיה שלו הייתה ייחודית. זה היה רגיל לשחקנים שיצאו מהמכללה, שהורגלו לשחק רק כעשרים וארבעה משחקים בעונה, להישחק בעונות הרוקי שלהם, כשהם משחקים את עונת השמונים ושניים המשחקים המתישה של ה- NBA עם לוח הזמנים הקשה שלה. מארק פייל, מאמן הכושר של הקבוצה, הזהיר את ג'ורדן מהעייפות, שהוא צריך לשמור על הקצב של עצמו בקפידה מכיוון שהיו כל כך הרבה משחקים והנסיעות היו כה קשות. ג'ורדן נראה משועשע מדאגותיו של פייל. "אתה עייף? אתה רוצה פחות דקות?" פייל היה שואל.
ג'ורדן רק היה מחייך ואומר "תראה."
לאט לאט, השניים התקרבו: ג'ורדן קצת חשש להתחייב לשחקן שהוא עדיין לא היה בטוח בו, ופיפן קיבל בהדרגה את ג'ורדן, אם לא בתור מורה, אז בהחלט כמודל לחיקוי. לעתים קרובות יותר ויותר, קולינס ראה את שניהם מבלים יחד אחרי אימון, עובדים על קליעת הניתור שלהם, או את ג'ורדן עובד עם פיפן על המרכיבים החשובים ביותר, כמו כיצד לשבור שמירה כפולה או איך להתחמק כשלוחצים עליו.
שנים לאחר מכן, אחרי שצפה במשחקו של פיפן משתפר שנה אחר שנה, גם אחרי שנות האליפות, קולינס הבין שמבחינות מסוימות מייקל ג'ורדן עובד עם שחקן שיש לו רעב וכישרון שאיש מהם לא העריך במלואו, ג'ורדן באמת יצר כפיל של עצמו. השחקן שעלה על הפרקט לצד ג'ורדן בהמשך הקריירה שלהם יכול היה להיות באותה מידה תוצר של צפון קרוליינה של דין סמית'.
אם משהו הקל על עבודתו בשנתיים הראשונות, חשב קולינס, זו הייתה עצם נוכחותו של ג'ורדן באימון, הדוגמה היומית שלו כשחקן הכי קשוח בקבוצה, וחוסר הרצון שלו לתת לחבריו לקבוצה לזלזל בתרגילי האימון. זה הפך אותו לחלום של כל מאמן, מכיוון שלא רק שהוא שימש דוגמה, הקול שהאחרים שמעו היה לעתים קרובות שלו במקום של קולינס. קולינס ידע שהוא מאמן אמוציונלי, והוא היה מודע לסכנה של אימון יתר של השחקנים הצעירים ושאם לא יעשה דבר יאבד מסמכותו, והם יפסיקו להקשיב לו.
העובדה שכל כך הרבה מהאימון נעשה כמעט לא במודע על ידי השחקן הטוב ביותר של הקבוצה איפשרה לקולינס להתרכז בדבר או שניים עיקריים בכל אימון.
לאחר האימון בכל יום, קולינס עבד כ-25 דקות עם ג'ורדן על קליעת הניתור שלו, ואחר כך עם פיפן.
אז הגארדים היו עוברים לקצה השני של המגרש ומשחקים אחד על אחד זה מול זה.
זה היה אינטנסיבי; ג'ורדן, פיפן ופקסון שיחקו חזק, תמיד התחרו בקליעות על כסף. ג'ורדן אהב את זה. עבור פיפן זה היה מאיר עיניים - הוא מעולם לא היה בעולם בו התחרות הייתה כה קשוחה, וחלק מזה התחיל לחלחל אליו.
מייקל ג'ורדן היה שחקן הגנה טוב מאוד. חלק, כמו מייק דאנליבי, ראו אותו כטוב ביותר אי פעם בעמדה שלו בהגנה. זה היה חלק מהשלמות הייחודית של המשחק שלו. הקרדיט לכך היה לדין סמית', שחש ביכולת ההתקפית המבריקה של ג'ורדן ודחף אותו להצטיין גם בהגנה. מתוך הלחץ המוקדם ההוא התפתח שחקן נדיר מאין כמוהו, כוכב התקפי מבריק, שגם היה רעב לעבודה המתישה בצדו השני של המגרש, זו שלעיתים קרובות התעלמו ממנה. בתחילת הקריירה המקצוענית שלו ג'ורדן הזכיר כבדרך אגב לכתבים שהוא מקווה שיום אחד ייבחר לשחקן ההגנה של השנה וגם ל-MVP באותה עונה. אחד מהכתבים כתב שאי אפשר לעשות זאת, שנדרשת יותר מדי אנרגיה כדי לשחק את סוג ההתקפה שג'ורדן משחק וכמות שווה של אנרגיה כדי להיות סוג כזה של כוכב הגנתי - לאף אחד לא יכולה להיות מספיק אנרגיה כדי לעשות את שניהם. אבל אז, בעונת 1987-1988, ג'ורדן זכה ב- MVP וגם בשחקן ההגנה של השנה.
על העבודה של ג'ורדן עם טים גרובר, המאמן האישי שלו:
הוא היה תלמיד טוב שעבד עם מאמן טוב. הדבר המובהק ביותר בג'ורדן, חשב גרובר, הוא שהוא מוכן לשלם את מחיר שאיפותיו. הוא לא היה רק שחקן שמתאמן נהדר, אלא היה נאמן בצורה יוצאת דופן לאימוניו. הוא לא רימה. בהתחלה הם קבעו את האימונים שלהם לאחר האימון הקבוצתי, אך ג'ורדן דחף את עצמו כל כך קשה בזמן האימון שהוא היה עייף מכדי לעשות את האימון עם גרובר כמו שצריך אחר כך, ולכן הם העבירו את המפגשים שלהם לבקרים. בסופו של דבר זה התפרסם בשם מועדון ארוחת הבוקר.
בסוף שנות התשעים רון הארפר וסקוטי פיפן התאמנו עם ג'ורדן בחדר הכושר בביתו בכל בוקר כשהקבוצה הייתה בשיקגו, ואז אכלו ארוחת בוקר שהכין שף לפי המפרט של גרובר. גרובר החליף כל יום את הדגש באימון, פלג גוף עליון יום אחד, תחתון למחרת. במסגרת ההסכם ביניהם, הוא לא היה אמור לשוחח עם התקשורת מכיוון שמייקל ג'ורדן לא רצה שמישהו יידע מה הוא עושה. ג'ורדן היה מוביל אופנות ב-NBA, והוא ידע ששחקנים אחרים מחקים אותו, בין אם זו התספורת שלו ובין אם זה אורך המכנסים שלו, והוא לא ראה שום תועלת בלקחת משהו שהוא ראה כעת כיתרון מובהק ולפרסם אותו לטובת השחקנים. הוא רצה להרוס אותם.
קראו עוד על מועדון ארוחת הבוקר כאן.
עוד מהסופר דיויד הלברסטם - על מאמן הפוטבול האגדי ביל בליצ'יק - לחצו כאן.
