זה החלק השני.
אימפולסיביות.
אנחנו מתכוונים להישאר רגועים אבל יש את האדם הספציפי הזה שממש מעצבן אותנו עוד לפני שהוא פותח את הפה. אנחנו רוצים לרדת במשקל אבל בדיוק היום הביאו עוגיות…
בפסיכולוגיה קוראים לזה הטיית ההווה אבל אצלנו קוראים לזה אימפולסיביות.
אנחנו עושים מה שישרת אותנו בטווח הקצר הרבה יותר טוב מאשר מה שישרת אותנו בטווח הארוך.
אחד הגורמים לזה הוא שאנחנו מתייחסים לכל הרווחים שנרוויח בעתיד הרחוק, אבל לא חושבים על הקשיים שנצטרך לחוות כדי להגיע למטרה שהצבנו לעצמנו.
אנחנו לא מדמיינים כמה קשה יהיה לאכול ברוקולי ומלפפון במשך חודשים.
אנחנו לא מתארים לעצמנו כמה קשה יהיה להתחיל עוד אימון אירובי עם שרירים תפוסים.
איך פותרים את זה?
ישנן כמה דרכים:
כמובן, מתחשבים בקשיים ובונים ציפיות ומטרות בהתאם.
בנוסף, הופכים את המטרה שלנו למשהו כיפי, למשחק.
אני יכול להעיד על עצמי שהעובדה ש-Duolingo הוא כמו מסלול מכשולים ארוך של למידת שפה, ביחד עם התחרויות והאתגרים, עוזר לי לשמור על רצף של 916 ימים (נכון ל-4.7.23) עם שיעור אחד של רוסית לפחות, כל יום. ברוב הימים זה הרבה יותר, כי אני רוצה לעקוף את זה שלפניי בליגה, או לקחת אליפות ולעלות לליגה בכירה יותר.
דחיינות.
אנחנו נוטים לדחות משימות.
אנחנו עובדים לפי הדדליין האחרון-בהחלט-סטופ-שחור-נגעתי-בקיר.
ולכן תכניות שמציבות דדליין והשלכות לדדליין (הפחתה של 20% בציון אם לא תגישו את העבודה עד אמצע הסמסטר) עובדות.
כמה היטב הן עובדות? אנשים בוחרים בתכניות שמגבילות אותם ומוכנים לשלם קצת יותר עבור תכניות כאלה.
יש בנו משהו שיודע שכדאי לבחור בהגבלות כי הן ישרתו אותנו בטווח הארוך.
זה נקרא כלי התחייבות.
אם אנחנו מפקידים בידיו של מישהו אחר את הדדליין או את ההשלכות, אנחנו צפויים להשלים את המשימה או להשיג את המטרה שלנו באחוזים יותר גבוהים.
אם אנחנו אומרים לבוס שלנו שנשלים משימה עד תאריך מסוים, אנחנו כנראה נעשה את זה.
אם אנחנו רוצים לבנות משהו ואומרים לקהל העוקבים שלנו שנעשה את זה עד תאריך מסוים, אנחנו מחויבים לאמירה שלנו.
אם אנחנו אומרים לבן או בת הזוג שהחודש נפחית בהוצאות הלא-מחויבות, יש יותר סיכוי שזה יקרה.
יש שני סוגים של אנשים - ולא, זה אלה עם יותר כוח רצון ואלה עם פחות.
יש כאלה שיודעים שכוח הרצון הוא לא מספיק והם יצטרכו מנגנון כלשהו או תכנית כלשהי כדי להתגבר על רגעי החולשה שלהם.
יש כאלה שלא הבינו את זה עדיין, ולכן הם נכשלים.
הורים טובים, מאמנים טובים, בוסים טובים,
כאלה שמתכננים מראש מגבלות ותנאים כדי לעזור לילדים או לשחקניות או לעובדים שלהם,
הם אנשים שיודעים שרובנו רוצים להקפיד על המטרות שהצבנו, אבל רוב הזמן לא יכולים.
