החיים שלנו הפכו להיות הרבה יותר מהירים במאות השנים האחרונות. למה זה קרה ומה זה עושה לנו? ספר קריא ומומלץ מאוד.
פעם, אם היינו מתנהגים יפה לאחרים ולאלוהים, מקומנו בגן עדן היה מובטח.
ואז בא זרם אחר של נוצרים והחליט שזה לא נראה לו.
התוצאה היא הזרם הפרוטסטנטי, שבעקבותיו הגענו להבנה שמה שנעשה בחיינו יגרום לנו להיחשב בחיים האלה וגם בחיים הבאים.
אז למרות שהטכנולוגיה מאפשרת לנו להשיג תנאים דומים לפעם בפחות מאמץ ובפחות זמן, אנחנו יותר עסוקים ופחות שמחים?
בשנת 1991 דיווח המגזין טיים על סקר שבו 69% מהנשאלים אמרו שהיו רוצים להאט את הקצב ולחיות חיים רגועים יותר.
סקר שנערך ב-2014 וכלל 16000 אנשים ב-20 מדינות הראה שיותר מחצי מהם רוצים להאט את קצב החיים שלהם.
בימינו, מי שבוחר בגיל מוקדם מקצוע ומתמקצע בו, הופך די מוקדם להיות מומחה בתחומו. הוא משתלם, לומד עוד ועוד, וככל שחולף הזמן, יש לו פחות סיכוי להחליף תפקיד, להחליף מקצוע. הוא הופך להיות פועל בפס ייצור. כבר אין לו ברירה.
זה קצת כמו סיגריה. בהתחלה אתה עושה את זה כי זה נראה מגניב, גם אם זה לא מרגיש טוב. כולם עושים את זה. אחר כך כבר קשה להפסיק, זה ממכר. לצאת לעצמאות מחשבתית מהתמכרות, תהיה אשר תהיה, דורש הבנה עמוקה של המצב ורצון כן לשינוי.
כדי לשמר סגנון חיים של האנשים שרוצים למכור לנו דברים, הם סיפרו לנו שבמקום לרצות עוד פנאי (איכות חיים), אנחנו צריכים לרצות עוד רכוש (רמת חיים). רמת החיים יכולה לעלות על ידי קניית מחשב או סמארטפון, יכולה להיות על ידי טיסה לחו"ל, ויכולה גם להיות שיפוץ מטבח, שיפוץ אף או מעבר לדירה יותר גדולה.
זה אינסופי.
והמנצח במירוץ הזה הוא מי שמת עם הכי הרבה חפצים.
בסופו של דבר נגיע לנקודה בה יש לנו מספיק. תמיד אפשר לרכוש עוד או לשדרג שוב, אבל בנקודה מסוימת כבר אין צורך. בבית יעמדו דברים שאנחנו משלמים עליהם אבל לא משתמשים בהם. אנחנו לא חייבים לאגור. אפשר להיפטר מהדברים האלה. אנחנו משלמים על תחזוקה, על ביטוח. בשביל מה?
בשנת 1954 נשא סטיבן ברוקס הרצאה למפרסמים ולמעצבים שהציגה את המונח "התיישנות מכוונת". כדי לגרום לאנשים לקנות עוד מוצרים, כדאי להפסיק לעצב ולשווק מוצרים שיחזיקו מעמד הרבה זמן ויעבדו היטב. במקום זאת, כדאי לשווק מוצרים שמשתדרגים כל הזמן ומתקלקלים/מפסיקים לעבוד אחרי תקופה יחסית קצרה.
את התוצאות אנחנו חווים היום.
ואם מדברים על חוויה, גם את מושג החוויה הצליחו לשחוק עבורנו.
פעם ידענו שאנשים שמחים יותר כאשר הם חווים דברים, בשונה מקנייה של רכוש.
היום אנשים כבר לא ממש קונים חוויות. הם יותר קונים אפשרות לתעד את החוויה.
האם אנחנו באמת חווים משהו כשאנחנו עסוקים בלתעד אותו? לא ממש. ולא שתיעוד הוא דבר רע מיסודו... פשוט בימינו הוא הפך המרכז, ואחרי שהצטלמנו מכל זווית אפשרית, מה עוד נותר לעשות עם הדולפין הזה, או המתקן ההוא או המנה ההיא במסעדה? אנשים מצטלמים עם חיה גוססת על החוף במקום להציל אותה זה סימן שעברנו נקודה משמעותית בהתייחסות שלנו למציאות.
ואנחנו יודעים שאפשר אחרת. יודעים שיש פה שני מסלולים מתנגשים. ואנחנו, כמו בכביש, רואים שיש תאונה ומאטים באופן אינסטינקטיבי. המסר הפשוט הוא שתנועת ההאטה רוצה לעזור לאנשים ליצור חיבור – חיבור עם עצמם, חיבור עם אחרים, חיבור עם העולם.
בטלה היא נושא כאוב בעולם שלנו היום. כבר מאות שנים התפיסה היא שבטלנים הם אנשים לא מוסריים ובטלנות היא התנהגות שיש להתרחק ממנה. רק עבודה קשה ורצינית תמלא את חיינו משמעות ותקרב אותנו לגאולה.
אבל, כפי שאנחנו מגלים לאחרונה, יותר מדי עבודה גם כן פוגעת בנפש, ובוודאי בגוף. אנשים שעובדים יותר ממה שהיו רוצים היו רוצים להתבטל ומנצלים רגעים פנויים בעבודה ובשעות הפנאי כדי לעשות בדיוק את זה.
גם כאשר לאנשים נוצרת האפשרות להתבטל (בימים של מחלה או של פיטורין מעבודה) הם לא מצליחים להנות מהאפשרות הזו. נדמה שבטלה עובדת היטב רק כאשר היא מבחירה. אנשים היו רוצים לעבוד מספיק כדי לפרנס צרכים מינימליים, ולבלות את הזמן שנותר בתחביבים, טיולים ומשפחה. החברה שלנו רוצה שהם ייקנו דברים במקום לחוות דברים ולכן אנחנו עובדים יותר. אנחנו רוצים להוכיח את עצמנו ולהתקדם.
כדי להתקדם אנחנו גם ממלאים את הזמן הפנוי שלנו ברעיונות של אחרים (בצורת סרטונים, סרטים ופודקאסטים) ולא מאפשרים למוח שלנו מנוחה. שעמום – המנוחה של המוח מהצורך לפתור בעיות – הוא כלי חשוב ליצירת רעיונות חדשים ולעיבוד של רעיונות ישנים. כשאנחנו עסוקים בלהכניס, אנחנו לא מסוגלים לעבד או לייצר משל עצמנו.
כתוצאה מזה, אנחנו גם נוטים להתעלם מהעכשיו. אם אנחנו לא צופים בסרטון אז אנחנו חושבים על מה שאנחנו נצטרך לעשות בהמשך או על מה שעשינו (או עשו לנו) קודם. מתעלמים מההווה.
היכולת להיות נוכחים בעכשיו של עצמנו היא עניין של תשומת לב ושל אימון. התמקדות בנשימה או במגע כפות הרגליים על הרצפה הן דרכים אחדות.
אם מישהו היה אומר לי לפני שלוש שנים שבאתר שלי(!) יהיו בבלוג שאכתוב(!!) 450 פוסטים(!!!), כולל פוסטים של כותבים אורחים ופרויקטים עם מאמנים ומנהלים מכל הארץ, כולל פודקאסט שמביא את מיטב המאמנים, כולל ספר ילדות וילדים... אולי הייתי מאמין לו אבל היה לי קשה לתאר כזו כמות של עשייה.
להיות נוכח בעכשיו זה אומר לעשות מה שצריך או מה שרוצים, בלי לחשוב או לתכנן רחוק מדי.
לאט לאט,
דברים קורים.
