הקבוצות הגדולות אי פעם מחזיקות בקפטנים בעלי תכונות מסוימות שאיפשרו להם להגיע לאן שהגיעו. פוסט ראשון בסדרה - עקשנות.
רוצים לדעת עוד על הספר The Captain Class? לחצו כאן.
כמה ימים לפני משחק מאוד חשוב המאמן של ברצלונה החליט להפתיע את לואיס פיגו, שחקן ריאל מדריד, בשמירה אישית לאורך כל המשחק.
עם זאת, הייתה לו בעיה, הוא חשב שאף אחד מהמגנים הרגילים שבדרך כלל משחקים יוכלו לבצע את המשימה הזו תחת הלחץ של המשחק המסוים הזה.
הוא בחר בשחקן לא מנוסה בן 23 בשם קרלס פויול.
אוהדי ברצלונה לא הכירו את פויול יותר מדי. המראה החיצוני שלו נראה כמו איש ממשלחת חיפוש פרהיסטורית. שנה קודם לכן, לואי ואן חאל, המנג'ר, כבר סגר עסקה לשלוח את פויול למלאגה מהתחתית. הסיבה היחידה שפויול לא עבר היא שהוא סירב לעבור. פויול נחשב שחקן איטי, והסיבה היחידה שהוא קיבל את תפקיד הבלם הייתה שחשבו שהוא לא מהיר מספיק כדי לשחק מגן.
עם זאת, לפויול הייתה תכונה אחת שהבליטה אותו מעל כולם. היה לו מאוד אכפת. לפויול, המעבר של פיגו מברצלונה לריאל מדריד היה אישי. הוא היה מוכן למשימה של השמירה האישית, ומהרגע שנשמעה שריקת הפתיחה הוא היה צמוד לגופיה של פיגו, תוך שהוא בודק את הסבלנות של השופט.
המשחק הסתיים בתוצאה 2-0 לברצלונה.
בראיון לאחר המשחק, פויול הפך את עצמו אהוב עוד יותר על האוהדים בכך שהמעיט בחשיבות תפקידו. היה לי תפקיד ועשיתי אותו. לא צריך מדבקה או עיטור עוז. הייתה לי תכלית אחת על המגרש והיא לעצור את פיגו.
נראה שהיכולת של הקפטנים הגדולים בכלל לא התאימה להישגים אליהם הגיעו.
משהו גרם להם לשים בצד את הספקות לגבי היכולת שלהם ולגבי הפוטנציאל שלהם, אבל מה זה היה? מה גורם לאנשים לשים הכול בצד ולהתאמץ עד שהם משיגים שליטה מוחלטת בתפקידם?
קרול דווק הפכה בעשורים האחרונים למומחית עולמית בשאלה הזו, בעיקר אצל ילדים. מה גורם להם להצליח? ההתמודדות עם אתגר וקושי, או ליתר דיוק, התפיסה שלהם לגבי היכולת שלהם ושל בני אדם בכלל ללמוד ולהתפתח.
ילדים ואנשים כאלה לא בהכרח חושבים שכל אחד הוא אלברט איינשטיין (או מייקל ג'ורדן), אבל הם יודעים שכל אחד יכול להתקדם במשהו אם יתאמן בו בצורה עקבית וברצינות.
עוד על המחקר של דווק בלחיצה כאן.
הקפטנים מהסוג של פויול לא היו מגיבים לניסיון העברה למלאגה בוויתור ובמחשבה שהם לא מספיק טובים. הם היו נשארים נחושים ומוכיחים שהם מספיק טובים.
העיירה בה גדל פויול לא החזיקה הרבה קבוצות כדורגל עבור הגיל הצעיר. פויול גדל כשהוא משחק כדורגל באולם, וגם אז, רק בתור שוער. הילדים הגדולים הסכימו שיצטרף רק אם הסכים להיות שוער.
הוא הצטרף לקבוצת כדורגל מסודרת רק בגיל 15, וגם אז ההורים שלו לא חשבו שייצא משהו מקריירת הכדורגל של הבן שלהם, והפצירו בו להתמקד בלימודים.
פויול הפך להיות השחקן שמנקה את הבלגן שהשחקנים האחרים, ה"מוכשרים", יוצרים. הוא היה מתעופף וחוסם כדורים בגופו ובראשו.
פעם המאמן של פויול רצה להוציא אותו כי פויול נחתך במצח. לא הייתה אפשרות כזו. פויול היה מוכן לחבר את החתך בסיכות, וכמעט עשה זאת בעצמו כשרופא הקבוצה התמהמה יותר מדי. פויול חזר ועזר לקבוצה לנצח את המשחק, ובסיום המשחק המעיט בערך האירוע – "זה היה כלום..."
.jpg)
"זו הדרך היחידה שאני יודע לשחק בה," אמר. "זו הדרך לכבד את החברים שלי ואת משחק הכדורגל."
"לנצח זה קשה, ולנצח שוב זה עוד יותר קשה כי האגו מופיע. רוב מי שניצח כבר מרוצה מעצמו ואין לו יותר שאיפות."
כשנשאל לגבי האם המאמץ שלו על המגרש מדבק, הוא ענה "נראה לי שאם אתה רואה מישהו לידך – לא רק אני, כל אחד – מתאמץ ונותן את כולו, אין מצב שתעמוד שם ותיתן למסירה לעבור לידך... אם כולם נותנים 100% ואתה רק 80%, רואים את זה. זה יגרום לכולם לתת 100%."
