"סופרת לא חושבת בלי הרף על כתיבה, היא לא מדברת על כתיבה, לא מתכננת ומנתחת אותה, ואפילו לא מעריצה אותה: סופרת יושבת על התחת כשהדבר האחרון בעולם שהיא רוצה לעשות הוא לשבת על התחת ... אפילו דף ריק עדיף מכיסא ריק."
"אני כותב כאשר יש לי השראה, ואני דואג לכך שתהיה לי השראה בכל בוקר בשעה תשע." - פטר דה פריס.
"השראה זה לחובבנים." – צ'אק קלוז.
"אם אחכה למוזה אלחין שלושה שירים בשנה לכל היותר." - ג'ורג' גרשווין.
מה משותף לכל הציטוטים האלה? שלושתם מדברים על השראה בבוז, ומדגישים את חשיבות העשייה בתהליך היצירתי.
אמנים מצליחים יושבים כל בוקר (או כל ערב...) ועובדים.
הם מציירים ומציירים וכותבים וכותבים ומצלמים ומצלמים ומפסלים ומפסלים עד שיוצא להם משהו טוב.
ואז הם ממשיכים עוד.
חישבו על זה – אפילו דף ריק עדיף מכיסא ריק. איזה משפט נפלא.
עדיף משחק גרוע מלהישאר על הספסל. עדיף טורניר מאכזב מאשר להישאר בבית. עדיף פנדל מוחמץ מאשר לעמוד על קו החצי ולקוות. עדיפה תחרות גרועה מאשר לצפות בה מהצד.
