הספר הזה מדבר על כל דבר שאנחנו רוצים לעשות, ובאמת אפשר להחליף את "כתיבה" ב"נגינה" או "ספורט מקצועני" או כל דבר שכזה.
הנה כמה דוגמאות שאפשר להמיר לתחום העיסוק שלך:
מפיק המוזיקה קווינסי ג'ונס העניק ראיון למגזין רולינג סטון וענה על שאלת הכישרון:
"גאונות וכישרון הם דברים שמחוץ לשליטתנו. כדי להיות מוזיקאי טוב נחוצים שני דברים: רגש ומיומנות. רגש יש לכולם. אין צורך ללמד רגש. מיומנות, לעומת זאת, חייבים לתרגל. בלי מיומנות יכולת ההתקדמות שלך מוגבלת מאוד."
אם נגיע לחדר העבודה עם ציפייה לריגושים, פראות ועוצמה, אנחנו עתידים להתאכזב. המיתוסים האלה מציבים ציפיות לגמרי לא סבירות. הכתיבה תדרוש מאיתנו נוכחות פיזית מתמשכת, מאמץ אינטלקטואלי, רגשי ורוחני. היא תתבע תשומת לב, השתהות, נכונות להתנתק מהעולם. שנעדיף אותה, שנתמסר לה, ונעשה את כל זה בלי הבטחה לשום תמורה. אבל בסופו של דבר, אנחנו נשב בחדר, לבד, ונכתוב מילים על דף. ריגוש, פראות ועוצמה אפשר למצוא בסיפורים שלנו, אבל לא ביום העבודה עצמו.
אם אין לנו הרגל, סיכוי טוב שננהל עם עצמנו שיחה כל פעם מחדש אם עכשיו או אחר כך, או האם בכלל ואם כן אז מתי. ההרגל שומר עלינו מהתהליך הטבעי והאנושי של ההתלבטות ומעניק לנו שגרה פשוטה ונגישה. עם זאת, תהליך יצירת ההרגל תובעני יותר, ודורש מאיתנו זמן ותשומת לב לתקופה מסוימת.
אם הצלחנו לרוץ כמה ימים רצוף אנחנו באופוריה. אולי גם נאכל יותר ירקות. או נקרא ספר. ואז אנחנו קורסים. הרגל חדש דורש תשומת לב והתכוונות, זמן והדרגה. אל תנסו ליצור יותר מהרגל אחד בו זמנית.
מורים שונים לכתיבה מציעים דרכים שונות. שלושה תרגילי כתיבה. כתיבה זורמת במחברת ב-5 בבוקר. עמוד אחד ביום. שלוש שעות ביום. חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב.
סופרים שונים אימצו רוטינות שונות. שבעה או שמונה עמודים ביום. 3 חלקים שונים ביום של שעתיים כל אחד. סטיבן קינג כתב 2000 מילים כל יום.
ותלמידים זוכרים, בסופו של דבר, את המספר. הם לא זוכרים את השנים הראשונות בהם לא היו 2000 מילים, בקושי היו 150. הם לא זוכרים שנים שנעלמו בגלל שכרות או בעיות בריאות. אז מה אם הוא כתב 2000 מילים רק אחרי שהילדים שלו בגרו ועזבו את הבית והוא כבר היה סופר עשיר ומפורסם? מה שחשוב זה המספר העגול והיפה. 2000 מילים. כל יום.
אבל לא כולנו סטיבן קינג. וטוב שכך.
כשהייתי נערה ניגנתי בגיטרה. אחי הקטן הביא הביתה ספר תווים של מתי כספי. לא היה סיכוי שאנגן את השירים האלה, אבל בפתח הספר כספי, מוזיקאי מחונן, כתב את המילים הבאות:
לאט. לא למהר. יש זמן.
הוא ידע מה הוא אומר. שום אמנות לא מתמסרת בקלות, ושום אומנות לא נלמדת בן לילה. אבקת הקסם אפרורית וחומריה הלא-סודיים הם זמן ואורך רוח.
מדיטציה היא הדבר הכי קרוב שאני מכירה לספונג'ה למוח. עשר דקות בתוך העננה המוזרה הזו, ומשהו משתנה. הדבר הזה שמשתנה, על פי מאות מחקרים, הוא גלי המוח שלנו. הם מאטים ומעמיקים.
לא צריך להיות מומחים למדיטציה או לעשות קורס מיוחד. לא צריך להזמין כריות אורתופדיות ברשת או ללבוש בגדים לבנים מתנפנפים. לא צריך לשבת על הרצפה ולא להסתובב יחפים בהודו. חמש עד עשר דקות של ישיבה, גם בכיסא העבודה, בעיניים עצומות, והתרכזות בנשימה. זה כל מה שצריך.
ועכשיו, שבו ותתחילו לכתוב.
כן-כן, הגיע הזמן.
ואם עדיין קשה לכם, אתם לא לבד במאבק. אין לזה שום קשר לרצינות או להתמדה או לניסיון. לא משנה כמה פעמים התחלתם, כמה ימים רצוף התייצבתם, כמה כבר עשיתם. גם כך, ייתכן שכל תחילת יום תהיה כרוכה במאבק. זה מפני שבמקביל, אנחנו מאמנים גם את החרדות שלנו, מחזקים את חוסר הביטחון, משכללים את כישורי הדחיינות היצירתית.
טקס עשוי לסייע. האריה שם. הוא יישאר שם. מוציאים כריך, נותנים בו ביס וממשיכים ללכת. זה יכול ממש להיות כריך, אבל זה יכול להיות צלצול בפעמון, משפט שכתבתי לעצמי, שיחה עם חבר לפני אימון, פלייליסט עם שירים אהובים, כוס קפה, שטיפת הפנים במים קרים או כל דבר אחר שמסמל את ההתחלה ואומר – האריה פה, אבל הוא לא יטרוף אותי. הוא תמיד פה.
ואפשר להיעזר גם בטוטם. חפץ קטן שמזכיר לנו למה אנחנו פה ומה חשוב לנו. מדריך מנהלים בכירים אחד משתמש בפו הדב. פו עגלגל כמוהו, ופו יודע מה חשוב לו. כן, דבש. אבל לא רק. החברים והשכנים שלו. כך גם המדריך ההוא. אז הוא נזכר במה שחשוב לו, ויוצא לדרך.
כמה עוז וחוצפה נדרשים כדי לכתוב ספר בעולם שיש בו כבר ספרים נפלאים רבים כל כך, שאיש לא יקרא לעולם.
