יצא לי לבלות אתמול זמן במחיצתן של כמה ספורטאיות אדירות (שהן גם נשים אדירות - מקרה? לא נראה לי).
במסגרת הרצון של דניאל קריינין ושלי לקדם את סימני דרך, אנחנו נעזרים בספורטאיות עבר והווה, ביניהן אשרת עיני, שונית סטרוגו, מורן סמואל, רון פונטי, נילי בלאק ולירון כהן.
נפגשתי אתמול (ביחד עם דניאל) עם לירון כהן ועם מורן סמואל.
אני לא יודע אם אתם יודעים(1), אבל לירון כהן בשיאה בתור שחקנית כדורסל הייתה בין השחקניות הטובות באירופה. והיא לא חייבת לתמוך בספר, זה רק ספר לילדות שמתחילות (או ממשיכות) את דרכן בספורט... כמה זה כבר יכול להיות חשוב...?
מסתבר שמאוד חשוב.
כל פעם שאנחנו פוגשים את לירון והיא מתלהבת מהספר ומהמסר שמאחוריו הלב שלנו גדל עוד קצת.
אני לא יודע אם אתם יודעים(2), אבל מורן סמואל היא מדליסטית אולימפית (ריו 2016) ובין הטובות בעולם בחתירה. היא מקבלת עשרות הצעות ובקשות לתמוך ולהשתתף בפרויקטים ובאירועים, והיא אומרת כן לכל מה שהיא יכולה.
למה, אתם שואלים?
למה לא, בעצם?
מורן קיבלה אותנו לבית שלה, הראתה לנו את המדליה מריו, גרמה לנו להרגיש בנוח ויצאנו מהבית שלה אחרי חצי שעה שיחה ואחרי שהיא חתמה על מספר ספרים והבנו שהרגע יצאנו ממישהי שהיא בין הטובות בעולם והרגשנו כאילו אנחנו הסלב...
אצל הנשים האדירות האלה, לא צריך יום מיוחד. הן אדירות כל יום.
