זה הפוסט השביעי מתוך הספר.
18. מרד
"אמא, לאבא יש תמונה של משפחה בראש והיא לא אנחנו!"
הייתי בפסגת ההר. החיים שלי היו מעבר לכל מה שאי פעם חלמתי. כל מטרה הושגה, כל מכשול הוסר, אבל… כל מי שחי סביבי היה אומלל.
הבת שלי הביטה בי ברחמים. היא ליטפה את פניי. "זה בסדר, אבא. אתה תהיה בסדר."
19. נסיגה
הליצנים האלה באמת מתכוונים לשבת כאן במים ולא לעשות כלום כל היום?
איך הם מבזבזים לי את הזמן ככה? הייתי מתוח ועצבני.
כשהבנתי שהמתח בו אני נמצא הוא הפוך לחלוטין מאיך שהם מרגישים, חשבתי לעצמי שההתנהגות שלי מטורפת.
לא יכולתי לשבת בשקט. הייתי זקוק לפעילות כלשהי, למטרה, למשימה, להרפתקה, משהו. כל דבר.
"תיכנס! המים חמימים!"
אני לא יודע לשחות, אמרתי להם.
הם הסתכלו עליי ברחמים.
בהמשך התקופה שלי שם התחלתי לקרוא על מדיטציה. הרעיון של להתבונן במוחי נראה לי מסקרן. חשתי לרגע אחד חולף מה שיותר מאוחר אכיר בתור שלווה.
ביום ה-10 התחלתי לעשות מדיטציה.
ביום ה-11 ויתרתי על המדיטציה. הרגתי שהמוח שלי תוקף אותי.
ביום ה-12 החלטתי לתת עוד הזדמנות למדיטציה. הבנתי בכאב שאני לא יודע ליהנות.
ניסיתי להתחמק מעצמי כמה שיותר מהר.
ואז הבנתי: אם אני לא רוצה להיות עם עצמי, למה שמישהו אחר ירצה להיות איתי?
