זה הפוסט החמישי מתוך הספר.

הפוסט הרביעי כאן.

‍

16. מטרה

לשחק את מוחמד עלי בסרט?

אף פעם לא התאגרפתי. אף מתאגרף לא הצליח להתאגרף כמוהו, איך אני אצליח?

הצליחו לשכנע אותי להיפגש עם הבמאי, מייקל מאן. מסתבר שהוא חוקר גאון.

זה לא סיפור על איגרוף, אמר לי. זה סיפור על פוליטיקה, על דת ועל מרד. אני רוצה לתת לצופים נקודת מבט אינטימית יותר על התקופה. אני רוצה להראות את הייאוש שלו כשהוא מגיע מול התהום.

‍

אין לי מושג איך להיות מוחמד עלי, הודיתי בפניו.

"למזלך, זה לא צריך להטריד אותך. אני אכין תוכנית עבודה ולימוד שתהפוך אותך למוחמד עלי. כל מה שאתה צריך לעשות זה להתמקד בתוכנית ולבצע אותה. אבל זה לא יהיה קל. זה ידרוש ממך הכול. אפילו קצת יותר ממה שאתה מסוגל לתת."

כשהוא גילה שמעולם לא התאגרפתי זה לא הטריד אותו. אולי אפילו קצת עודד אותו.

"דארל שם?" אמר אל הטלפון שלו.

"טוב מאוד, תגיד לו שייכנס."

‍

דארל פוסטר הוא האדם הכי קשה שפגשתי בחיי. סגנון האימון שלו הוא מעורבות מוחלטת. הוא לא יבקש ממך לעשות משהו שהוא לא עושה בעצמו.

הוא ציטט לי את השיר של אדגר גסט, The Sermons We See, פעמים רבות:

I'd rather see a sermon than hear one any day; 

I'd rather one should walk with me than merely tell the way. 

The eye's a better pupil and more willing than the ear, 

Fine counsel is confusing, but example's always clear; 

השיר המלא כאן.

‍

הגישה שלו הייתה: חלומות בנויים על משמעת, משמעת בנויה על הרגלים והרגלים בנויים על אימון.

האימון מתקיים בכל דקה בחיינו. אם לא התאמנת על ההתנהגות שלך ולא יישמת אותה, לא תוכל לשנות אותה כשתצטרך.

"כשהמצב הופך למסוכן, אתה לא רוצה לחשוב. אתה צריך להגיב בצורה אוטומטית."

‍

מייק היה אחד הכותבים של הסדרה "הנסיך המדליק מבל אייר". הוא הצטרף כדי לתעד את החוויה האפריקאית במהלך צילומי "עלי". הוא הזמין ארגז חטיפי סניקרס כי הוא לא השתתף בסרט.

"ני*ר אתה אוכל פה חטיף סניקרס?"

השאלה בלבלה את מייק פעמיים. פעם אחת כי הוא רק בא לצלם. פעם שנייה כי הוא בכלל לבן.

"וויל עומד לעלות לקרב של חייו, הוא לא צריך לראות אותך פה לועס חטיף מז**ן. או שאתה עוזר או שאתה מפריע. ואם אתה לא רוצה לעזור, קח את עצמך ועוף הביתה."

‍

כשנאלצנו להתמודד עם סיטואציה גזענית על הסט של "עלי", לא היה לי ספק שאפעל כמו שמוחמד עלי היה פועל.

צוות הניקיון איים בהתפטרות אם נפטר את הגזען. אמרתי להם שהם יכולים להתפטר. נחליף אותם אם אפשר, ואם לא, לא נצלם שם את הסצנה הזאת.

מייקל [הבמאי] תמך בי לחלוטין. בסוף רק 20% התפטרו, שילמנו מהכיס שלנו את ההפרש בכסף כדי לגייס עובדים חדשים והמשכנו לצלם.

‍

הפוסט השישי מתוך הספר כאן.