דברים שקרו מאז הפוסט הקודם, לפני שלושה חודשים:
היא למדה שהאוכל שלה יכול להיות יותר טעים אם מוסיפים לו מיץ של מרק, קישואים, תפוח אדמה או מלפפון.
ומאז הסטנדרט עלה, והיא לא מקבלת פחות מזה.
לחיצה פה לקריאה נוספת על סטנדרט.
היא למדה לקפוץ (אל הספה וממנה).
היא למדה לנשוך (הכול, כולל שולחנות עץ, ריפוד של ספה וכבלים חשמליים).
לחיצה פה לקריאה על יכולת גופנית ואיך מתקדמים בה.
היא למדה לזהות מי נכנס הביתה (ואם זה מישהו לא מוכר - לנבוח עליו).
היא למדה להפעיל אותנו (כמו ליילל יללה רכה כשהיא רוצה תשומת לב, או לבקש שנשחק איתה במיטה, או להצביע על התיק של הטיולים, או לזרוק את דינו מהספה כדי שנרים לה אותו, בכוונה, שוב ושוב).
היא למדה להסתובב בבית בעצמה כשהיא צריכה לעשות פיפי או קקי, גם באמצע הלילה. הגדר נשארת פתוחה והיא יוצאת לבד וחוזרת למיטה לישון.
היא למדה לזהות מילים (כמו "דינו" הבובה האהובה עליה וכמו "טיול" וגם כמו "לא).
ועכשיו אנחנו יכולים לעזור לה להתלהב וגם למנוע ממנה לסכן את עצמה על ידי נשיכה של דברים או אכילה של שטויות מהרחוב.
היא סיימה לקבל את החיסונים ומטיילת בחוץ בלי דאגות (כמעט).
ועכשיו כל יציאה החוצה היא לא חשש, אלא מסע שאפשר לחקור בו את העולם.
היא מתעכבת על כל ריח חדש, על כל ענף שהיא ראתה בסיבוב הקודם.
היא מקפצת על הדשא ומתגלגלת בחול.
היא עולה על ספסלים ברחוב.
היא רודפת אחרי ציפורים או אחרי חתולים שמעזים להראות את פניהם.
ולא מעניין אותה לחזור. היא חוקרת.
וזה גרם לי לחשוב - אנחנו יוצאים כדי לבצע פעולות מסוימות:
קניות בסופר. עבודה. סרט. מסעדה. הופעה.
יוצאים וחוזרים.
יש תכלית.
טיפ טיפ יוצאת ואין תכלית מלבד היציאה עצמה. העיקר להסתובב.
זה הבילוי.
איזה כיף לה.
