בוב קוזי נחשב אחד מהשחקנים הגדולים בתולדות ליגת ה-NBA, שחקן יצירתי ויעיל שאחרי קריירת מכללות טובה מאוד עבר לשחק בבוסטון סלטיקס והוביל אותה בתור קפטן ושחקן מוביל ל-6 אליפויות, שהיו הקדמה ל-5 אליפויות נוספות בשנים מיד לאחר פרישתו.

בזמן בו כל זה התרחש, הגזענות בארה"ב כלפי שחורים היתה בשיאה. באותן שנים נכנסו השחקנים השחורים הראשונים ל-NBA, וקוזי התחרותי, למרות שקיבל אותם בשמחה אם עזרו לו לנצח, לא יצא מגדרו כדי לעזור להם להתמודד עם האפליה הקיצונית שהם פגשו יומיום, כמו איסור להיכנס לבתי קפה מסוימים, שירותים נפרדים מהלבנים, ונדליזם וקללות.

בלב הספר יושבת מערכת היחסים בין קוזי לביל ראסל, שותפו ל-6 אליפויות (ואחרי פרישתו של קוזי, זכה בעוד 5), שלא זכה בזמן אמת להערכה מצד העיתונים והתקשורת (בשל היותו שחור), ונאלץ להתמודד עם פריצות לביתו ועם אנשים שהטילו צרכים על המיטה שלו.

קוזי וראסל התאימו זה לזה בצורה נהדרת על המגרש. ראסל חסם כל מי שעבר את קוזי, שמצידו העז יותר בצד ההגנתי כי ידע שראסל יחפה עליו. קוזי נהנה מיכולת קליטת הכדורים החוזרים של ראסל, וראסל מצא אותו שוב ושוב להתקפות מתפרצות שהיו סימן ההיכר של בוסטון הגדולה של שנות ה-50 וה-60. קוזי היה מחכה לראסל שיגיע להתקפה כשזה יצא לספרינט, ומתגמל אותו על המאמץ בסלים קלים.

למרות שהקבוצה לקחה אליפויות רק אחרי הגעתו של ראסל, בעיני התקשורת הקבוצה הייתה כל הזמן הקבוצה של קוזי.

קוזי מתחרט שלא אמר ודיבר עוד בשבחו של ראסל, דבר שהיה עשוי לעזור לראסל לקבל את ההכרה שהגיעה לו, ואולי גם לקבל הכרה אנושית, בנוסף להכרה מקצועית אותה קיבל.

הוא מתחרט, למשל, שכשבית קפה במלון בו ישנו הסלטיקס סירב לשרת את חבריו לקבוצה השחורים, והם בחרו לטוס הביתה ולא לשחק במשחק הראווה, הוא לא הצטרף אליהם. הוא פשוט זרם עם המציאות.

עוד הוא מתחרט שלא ניצל את המחווה של ראסל כלפיו בארוחה האחרונה שלהם כחברים לקבוצה. ראסל אמר שאין אנשים כמו קוזי, שהוא כמו אח עבורו. קוזי אפילו לא קם לחבק את ראסל.

קוזי גם היה שוכב במיטה בלילות ונזכר בדברים שהיו עשויים לחבר בינו ובין ראסל, רגעים בהם ראסל יצר קשר וקוזי החזיר תשובה שלילית – הזמנה לארוחה לכבודו, שיתוף פעולה במחנה כדורסל, אפילו המתנה שראסל ואשתו נתנו לקוזי לכבוד פרישתו, עם הקדשה שכוונה גם לעתיד (ש-70 השנים הבאות יהיו טובות כמו ה-7 הקודמות שחוו יחד).

זה לא שקוזי היה גזען. הוא שיתף פעולה וקיבל לקבוצה ולחייו שחקנים שחורים רבים, יזם את הקמת אירגון השחקנים של ה-NBA וכלל בפנים גם את השחקנים השחורים, היה חונך של שני ילדים שחורים בתקופה בה זה לא היה מקובל, והוא ואשתו נשארו חברים של זוגות שהיו חברים לקבוצה לשעבר גם כאשר "לא היו חייבים".

עם זאת, בשנים האחרונות לחייו, קוזי יודע שהוא היה צריך ליצור קשר יותר משמעותי עם ראסל כששיחקו ביחד – זה היה תפקידו כקפטן וכשחקן מוביל בקבוצה, הוא היה צריך ללמוד יותר על המאבק של הקהילה של השחורים באותה תקופה, הוא היה צריך לדבר בקול רם כנגד האפליה הלא צודקת, ולשמור על קשר עם ראסל אחרי שהקריירה שלו נגמרה.

הוא יודע את הנסיבות המקלות –הוא היה אדם מופנם בעצמו, ראסל היה אדם מאיים ולא נחמד במיוחד מחוץ לחדר ההלבשה, היו לקוזי הרבה מחויבויות מחוץ למגרש – הוא היה סופרסטאר. ובכל זאת הוא מתחרט. הוא יודע שזו הייתה אחריותו ליצור קשר, לטפח מערכת יחסים, לשמור עליה אחרי הפרישה.

הוא החליט לכתוב לראסל מכתב בו הוא מביע חרטה על התקופה שלהם יחד ועל התקופה שלהם בנפרד.

זו היתה המסירה האחרונה מקוזי לראסל, אחד הצמדים הגדולים בתולדות המשחק.

הספר מדבר על מה חשוב ומה משנה כאשר אדם מגיע לימיו האחרונים, הרבה אחרי שהאורות נכבו, התהילה חלפה, וכאשר כל מה שנותרו הם הזיכרונות.

נ.ב.

שנים אחר כך, ראסל התקשר לקוזי. קוזי בעיקר דיבר, ראסל בעיקר הקשיב. המכתב הגיע לראסל, אם כי הוא מעולם לא כתב חזרה. באותם שנים ראסל היה אחרי שבץ, יכולותיו הקוגניטיביות הידרדרו והוא היה טרוד במאבק משפטי בין בת הזוג שלו לבין ילדיו.

קוזי לא כעס, הוא מרגיש שהעניין סגור והוא השלים עם העבר שלו. זו היתה המטרה שלו כשכתב את המכתב, והיא הושגה כשהוא נשלח.