מתוך ריאיון עם השחקן ג'ייסון סיגל.
לימדת את עצמך לנגן, נכון?
כן, היו לי שני חברים בתיכון שהראו לי איך עובד פסנתר. ואני שנתיים הייתי גרוע עד שהפכתי להיות טוב בזה. זה פשוט אני. אין שום סיכוי שאני מוכשר בכתיבה, משחק, נגינה, תיאטרון בובות. זה פשוט שאני מוכן להיות חרא בהם לתקופה, עד שאני טוב בהם. כמו נגיד ילד בשיעור מתמטיקה - מתישהו הוא פשוט נכבה: "אני אף פעם לא אהיה טוב בזה."
אני אף פעם לא מגיע לשלב הזה של fuck it בשום דבר.
אני מוכן להיות גרוע כמה זמן שצריך, עד שאני טוב.
מאיפה מגיעה המוכנות הזו שלך?
אני לא חש בושה. פשוט לא. אם פגעתי ברגשות של מישהו, אני אצטער על זה במשך ימים. אני אתקשה להירדם בלילה. אבל אין לי את ההרגשה של "אוי, הבכתי את עצמי."
אני פשוט לא מבין למה שאפסיק לנגן בפסנתר למרות שאני לא טוב בזה. אני רוצה להיות טוב בזה. אז למה שלא אמשיך לנגן?
אתה אף פעם לא חושב "זה מטופש, מה אני עושה..."?
אף פעם.
