למה כל כך קשה לנו לקבל משוב ומה אפשר לעשות כדי להקל על עצמנו? ספר מעניין ממש לכל מי שאי פעם אמרו לו משהו...
משוב (פידבק) הוא בעצם דרך לספק לאדם אחר מידע לגבי ההתנהגות שלו.
בשונה מהמילה "ביקורת" שיש לה הקשר לא חיובי אצל רוב האנשים, המילה "משוב" היא בעלת הקשר נייטרלי.
לכן, לפעמים, יש להוסיף למילה משוב את התואר "חיובי" או "שלילי".
האם יש דבר כזה משוב שלילי?
ובכן, אם מישהו יאמר לי שאני צריך להשתפר, אולי ההרגשה שלי תהיה שלילית באותו רגע – אכזבה, עצבות, כעס – אבל המשוב עצמו אינו שלילי. הוא פשוט מציין את המחשבות של הדובר לגבי ההתנהגות שלי.
שימו בצד רגע את ההבחנה בין רגשות חיוביים לשליליים. יש גישה שלמה שטוענת שמחשבות ורגשות אינם שליליים או חיוביים – הם פשוט קיימים וזהו.
מדוע אנחנו מתקשים כל כך לתת משוב ולקבל אותו ולמה רוב הזמן משוב עשוי להיתפס כביקורת או כ"שלילי"?
זאת אחת הסיבות בעקבותן נכתב הספר, שמתרכז בצד של קבלת משוב.
כמה תובנות מהספר:
אחד הדברים שחסרים לאנשים זה מילה טובה, ורצוי בתדירות של יותר מפעם בחודש.
אנחנו רגילים להעריך אנשים (זה היה גרוע / זה היה מצוין) ואנחנו רגילים לאמן אנשים (תעשה ככה אבל אל תעשה את זה ואת זה), אבל אנחנו לא רגילים לקבל שבחים מאנשים או להיות מועצמים על ידם.
חוקים סמויים.
אחת הסיבות שאנחנו מפרשים מידע באופן שונה זה מזה היא שהחוקים בתוך הראש שלנו שונים.
ויותר מזה, החוקים בתוך הראש שלי לא נחשבים החוקים שלי. הם נחשבים החוקים.
ואז מגיע מישהו ואומר שיש דרך אחרת לפרש את הדברים:
אני חשבתי שאני נחמד ולא נכנס לעימותים. הם חושבים שאני מנותק ולא רוצה לקדם שום דבר.
אני חשבתי שאני מציע רעיונות ושואל שאלות מעוררות מחשבה. הם חושבים שאני חופר ומפקפק בהכול.
אנחנו לא שומעים את הטון שלנו.
אתם מכירים את זה שאתם שומעים את עצמכם דרך הקלטה או בוידאו ואתם מופתעים שכך אתם נשמעים?
זה כי המנגנון שבאחריותו זיהוי טון דיבור נכבה כשאנחנו מדברים.
זו גם הסיבה שאנחנו לפעמים מופתעים כשמישהו אומר לנו שהטון שלנו נשמע מתנשא/לועג/תבוסתני.
אנחנו פשוט נטולי יכולת לשמוע את הטון של עצמנו בזמן אמת.
זו הסיבה שזמרים ברמה גבוהה זקוקים למאמנים שיעזרו להם וייתנו להם משוב. הם "האוזניים החיצוניות".
שני ערוצים.
דמיינו שאתם עומדים עם המכונית שלכם על המדרכה. זה לא נהוג, אבל כנראה הייתה לכם סיבה טובה...נכון?
מישהו מגיע ונותן לכם טפיחה על המכונית ואומר לכם "זו מדרכה, לא מגרש חנייה!"
אתם מתעצבנים שהוא טפח לכם על האוטו ושוכחים שיש משהו באמירה שלו. המכונית אכן לא אמורה לעמוד על המדרכה. אבל זה לא משנה. טון הדיבור והנגיעה במכונית עשו את שלהם.
ואז מגיע הצורך להפריד את המשוב לשני ערוצים.
יש את הערוץ של התוכן. מה שאמרו לכם.
יש את הערוץ של הצורה. איך שאמרו לכם.
חשוב לזכור שאלה שני ערוצים שונים, גם אם הם מולבשים זה על זה בזמן השיחה.
פיתרון טוב באופן כללי יהיה לענות על התוכן ואז לבקש לדבר גם על הצורה.
