לפעמים אין כוח בגוף ואין כוח בראש, אבל כשפתאום מתחיל גשם והגשם הופך לברד, אתה רץ גם כשאתה בכפכפים.
היום הגעתי לאימון בידיעה שהשחקנים עייפים - בגוף ויכול להיות שגם בנפש - והכנתי אימון בהתאם.
כשנכנסתי לאולם שוב, כמה דקות לפני תחילת האימון, ראיתי שרוב השחקנים עוד לא סיים חימום, וגם אלה שעשו אותו לא התחממו, כלומר ביצעו מתחת לסטנדרט שהצבנו.
הבנתי שמה שידעתי נכון, ואפילו יותר מזה.
ביקשתי מהם ללבוש בגדים ארוכים ונעליים שאינן נעלי הכדורסל שלהם.
יצאנו לטייל בסביבה - בדיוק הפסיק הגשם.
הלכנו לאיטנו, דיברנו על דברים שלא קשורים לכדורסל.
נכנסו לבית הספר הקודם של אחד השחקנים, והתגלגל לו כדורגל במגרש הקטן. התארגנו לשחק 4 מול 4, כולל אותי.
הרעם הגדול שהתגלגל בשמיים רמז לנו שאולי כדאי שנתחיל לחזור לאולם, אבל השחקנים רצו לשחק קצת, אז הסכמתי.
כמה שניות לאחר מכן התחיל לטפטף.
ואז לרדת גשם זלעפות.
ואז ברד.
ואנחנו רצים;
אחד בכפכפים.
אחרים שלא היה להם כוח לעשות חימום.
ומאמן אחד עם חיוך על הפנים.
"מהאימונים שזוכרים", אמר אחד השחקנים.
ואני פשוט שמחתי שנהננו מהרגע.
