נקודת מבט מעניינת על השפעת הרוטינות על החיים של ספורטאים.
איך מגיעים ל-NBA?
ובכן, זה כמעט בלתי אפשרי.
כמעט מיליארד אנשים צופים, משחקים ועוקבים אחרי ליגת הכדורסל הטובה בעולם. פחות מ-500 אנשים זוכים ללבוש מדי משחק. זה אפילו לא אחד למיליון, זה יותר כמו אחד לשני מיליון.
יש לאדם יותר סיכוי להיפגע מברק או להיהרג על ידי מטאור.
יש דרך אחת מקובלת. גוף גדול (או ליתר דיוק – ארוך). חמישית מהאמריקאים שיותר גבוהים מ-2.10 מטר וגם נמצאים בגיל המתאים משחקים ב-NBA.
יש דרך אחרת.
יכולת יוצאת דופן להתאמןף כמו גם הימנעות מאנשים, מהרגלים ומחומרים שימנעו ממך להתאמן. יש אנשים עם גוף מתאים ועם מנטליות מספיקה. יש אנשים עם מנטליות מושלמת כדי להפיק את המירב מגוף שהוא מספיק.
רפאל נדאל הגיע לטופ העולמי בטניס תוך כדי שהוא מאמין שהוא יכול לעבור מעל קו רק עם רגל ימין. הוא מסדר את בקבוקי השתייה שלו בזמן משחק בצורה מדויקת בכל משחק. הוא מסדר את הסביבה שלו.
ג'יי ג'יי רדיק, הקלעי הנהדר, קורא לארון הבגדים הכל-כך-מסודר שלו "המקום השמח שלי."
הוא לא יודע מה יקרה אם יום ראשון אחד במהלך הקיץ הוא לא יקלע בדיוק 342 קליעות. לא 343.
כשהסרט He got game יצא בשנת 1998, לברון ג'יימס היה בן 13 ואפשר היה להשפיע עליו בקלות. כמו גיבור הסרט, גם הוא תכנן להתגבר על היעדרות אביו ועל רוב הסיכויים בעזרת עבודה קשה וכדורסל.
בראיון בגיל 16, אחרי שזכה בשתי אליפויות מדינה עם התיכון שלו, הוא נשאל איך הוא שומר על מוטיבציה. הוא ציטט את אותו גיבור מאותו סרט: "כל יום אתה צריך לצאת לשם ולעבוד. כי יש שם מישהו שעובד גם הוא. ואם אתה תעצור, אני חושב שהם יכולים לעקוף אותך."
"ג'יימס הוא תוצר של ילדות שהפכה אותו להיות מועד להתעסק באובססיביות ברוטינות," כותב בריאן ווינדהורסט מ-ESPN. "בכיתה ג' הוא הפסיד 100 ימי לימודים. בכיתה ד' המשפחה המאמצת שלו סידרה ריטואלים עבור הכול, משיעורי בית ועד טיפול בעצמך. לברון השלים כל משימה בזמן, השיג 100% נוכחות, ומאז הפך רוטינה לדבר שמאפיין אותו."
בחיים האמיתיים, גיבור הסרט He got game יגיע לקבוצת נוער בה יש 10 שחקנים לא פחות טובים ממנו, חלק מהם יותר גבוה או חזק ממנו. לעתים, יש צורך להיאבק בנסיבות כמו עוני ואלימות שנה אחרי שנה. רבים נושרים בדרך. אלה שנשארים עליה, עם כל הצלקות, נשארים בזכות האמונה שכל סטייה קטנה מהדרך ומהרוטינות משמעותה מוות, או קרוב.
