הדרך להצליח יכולה להתחיל בגיל צעיר מאוד, וגם ההיפך. הדרך להצליח יכולה להיות התמקדות בדבר אחד למשך המון זמן, וגם ההיפך. הדרך להצליח יכולה להתהוות על ידי הכשרה רשמית וממוסדת, וגם ההיפך.
לוידאו שמספר על הספר - לחצו כאן.
הציפור שמשכימה לקום תשיג את התולעת.
תראו, למשל, את טייגר וודס - הוא החל לשחק גולף עוד לפני גיל שנתיים. מאז אביו לימד ודחף, עזר וייעץ, והפך את בנו לשחקן הגולף הטוב בעולם.
מה אפשר ללמוד כשקוראים את הספר RANGE?
1. הדרך להצליח יכולה להתחיל בגיל צעיר מאוד, וגם ההיפך.
2. הדרך להצליח יכולה להיות התמקדות בדבר אחד למשך המון זמן, וגם ההיפך.
3. הדרך להצליח יכולה להתהוות על ידי הכשרה רשמית וממוסדת, וגם ההיפך.
טייגר וודס מייצג בצורה מצוינת את הדרך להצליח.
מהו ההיפך?
למשל, רוג'ר פדרר.
בגיל צעיר שיחק עם אביו סקווש, התנסה בסקי, היאבקות, שחייה, סקייטבורד, שיחק כדורסל, כדוריד, טניס, טניס שולחן, בדמינטון וגם כדורגל.
אמא שלו הייתה מאמנת טניס אבל לא אימנה אותו ("הוא רק היה מעצבן אותי בכל מקרה")
כאשר מדובר בהכשרה של צעירים לפעילות שהיא יצירתית, חשוב לדעת למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים יצירתי.
יצירתיות היא הפקה של משהו חדש ובעל ערך, כאשר תכונות כמו פתיחות, סקרנות ונכונות לפתרון בעיות מהוות גורם חשוב.
אם כך, פתרון בעיות חדשות דורש יצירתיות, וכאשר אנחנו מדברים על יצירתיות בספורט (בעיקר במשחקי כדור בהם בעיות נוצרות כל הזמן ועליהן להיפתר במהירות), אנחנו מדברים על ספורטאים שיודעים להגיב למה שמתרחש סביבם ולהפיק פתרון שיהיה חדש (כי מעולם לא נתקלו בבעיה כזו) ויעיל (כדי לייצר מהלך שיעזור לספורטאי או לקבוצה).
ככל שלספורטאי יהיו יותר הקשרים ומצבים בהם חווה בעיה דומה, הוא יוכל להכליל בצורה יותר טובה ולמצוא פתרון מתאים יותר.
במאמר מצוין שנקרא How not to teach people to discover rules - איך לא ללמד אנשים לגלות חוקים - גילו שכאשר נותנים לאנשים הכשרה מוקדמת ובה פרסים על דרך מסוימת שמשיגה תוצאות, הם נכשלים במבחן שדורש יצירתיות גדולה יותר, לעומת אנשים שלא קיבלו כאלו פרסים ובאים "טריים" לניסוי.
בתחום המדע ידוע כבר מספר שנים שמדענים שמצליחים יותר הם גם בעלי עניין בתחומים מגוונים יותר, ומבין אלה, מי שזוכים בפרס נובל הם בעלי תחומי עניין עד פי 22(!) מאלה שלא.
גם במוזיקה, בעיקר בג'אז שמתבסס פעמים רבות על אילתור תוך הקשבה לחברים המנגנים מסביב, יש חשיבות להתנסות - בשונה מלמידה פורמלית.
נגני ג'אז נוטים להשיב לשאלה אם הם יודעים תווים בתשובה "לא מספיק בשביל לפגוע לי בנגינה."
גם סיפור ההתמדה לטווח ארוך נידון בספר, ובשונה מספרים אחרים שתומכים בגישת "ווינרים לא מוותרים!", RANGE מראה שהיכולת להפסיק תחום שלא מעניין או יוצר הרגשה לא טובה היא חיונית כדי להתקדם בחיים ולמצוא תחום מעניין שיחזיק לטווח ארוך.
הציטוט המפורסם של צ'רצ'יל "לעולם, לעולם, לעולם לא לוותר" נקטע לקראת סופו - הנה הציטוט המלא:
"never give in, never give in, never, never, never, never - in nothing, great or small, large or petty - never give in except to convictions of honour and good sense.
להתחייב בגיל צעיר לטווח ארוך למסלול שלא בטוח מתאים לך זה לא good sense בשום צורה. על כל אחד או אחת שהצליחו לפתח קריירה מפוארת בזכות התחלה מוקדמת ואימונים ממוקדים, יש כמה כאלה שלא הצליחו, ונשרפו בדרך.
מותר להגיד "זה כבר לא מעניין אותי, אני רוצה לנסות משהו אחר."
מותר להגיד "זה עדיין מעניין אותי אבל אני רוצה להוסיף משהו לחיים שלי."
לא חובה להגיע לפנסיה, אחרי 40 שנה של עשייה בתחום אחד, כדי להתחיל להתעניין בתחומים נוספים, ובטח אין סיבה למנוע מילדים או ילדות להתנסות ביותר מתחום אחד כשהם עדיין צעירים.
לבסוף, אנחנו נוטים לזלזל בחובבנים, אבל חשוב לזכור שמקור המילה חובבן היא מהמילה חיבה, ושנים לפני שאנחנו הופכים למקצוענים בתחום שבחרנו, רוב הסיכויים שהיינו חובבנים בו, כלומר חיבבנו את התחום ורצינו ללמוד ולדעת עליו עוד, להתנסות בו ולחוות אותו. יש לזה ערך רב בהתקדמות שלנו, וחשוב כאשר צועדים בדרך למקצוענות להישאר קצת חובבנים, ליתר ביטחון.
נקודה למחשבה לסיום: הציפור שמשכימה לקום תשיג את התולעת, אבל מי שישיג את הגבינה זה העכבר השני...
לפוסט עם השוואה בין הגישה של RANGE לגישה שמציג הספר PEAK לחצו כאן.
לחצו כאן כדי לקרוא את הפוסט על הספר הקודם של אפסטין - The sports gene.
