באחד מהספרים היותר חשובים שנכתבו בשנים האחרונות מתאר אריקסון את התקדמות המחקר בנושא מיומנות ומומחיות ומשתף עם הקוראים תובנות מהתחום בו הוא עוסק כבר עשרות שנים.
לצפייה בסרטון ההקדמה לספר - לחצו כאן.
מה מאפיין מומחים:
מומחים לומדים היטב, במשך שנים ולפעמים עשרות שנים, הופכים את הידע והמידע למעשה, ולמעשה משנים את המוח שלהם: נהגי מוניות בלונדון נחקרו לפני, בזמן ואחרי הקורס המפרך שלהם. הקורס דורש ללמוד כל פינה קטנה ואתר נידח כדי לעבור את בחינת הכניסה והיה מדהים לגלות שהמוח של הנהגים שלומדים ועוברים את הבחינה גדל ומשתנה בהתאם. היכולת של הגוף להשתנות ידועה – אם דוחפים אותו החוצה מהומאוסטזיס, הוא שואף לחזור על ידי שינויים מבניים וכימיים, וכך גם המוח שלנו, דבר שעשוי להביא ללמידה משמעותית בעזרת אימון מתאים.
מאפיין נוסף של מומחים בתחומם הוא יכולת טובה של ייצוג מנטלי - זיהוי דפוס קיים במשחק, או במקרה של נהגי מוניות, מפת העיר. שחקני שחמט מומחים ניסו להיזכר במיקום הכלים על הלוח והראו שכשהחיילים היו מפוזרים בצורה שהייתה קשורה למשחק, הם זכרו את מיקום הכלים על הלוח בצורה הרבה יותר טובה מאלה שאינם מומחים. פיזור רנדומלי, כזה שלא קשור למשחק השחמט, לא נתן יתרון למומחים והם ביצעו בצורה דומה ללא-מומחים.
במהלך הספר אריקסון מסביר מה משמעות אימון בעל תכלית (Purposeful practice) ומציג את המאפיינים שלו (מטרות, תכנית פעולה מסודרת, פוקוס, פידבק, לצאת מאזור הנוחות).הוא מציע למתאמנים: אם משהו מסוים לא מצליח לכם "אל תנסו חזק יותר. תנסו אחרת."
אריקסון המשיך והרחיב לגבי המונח שטבע המציג אימון מכוון (Deliberate practice) כשיטה הטובה ביותר לפתח מומחיות בתחום מסוים:
1. אימון מכוון עוזר לפתח מיומנויות שאחרים כבר הבינו איך לבצע ועבורן כבר יש שיטות לימוד או אימון אפקטיביות.
2. אימון מכוון מתקיים מחוץ לאזור הנוחות ודורש מהמתאמנים לבצע דברים שקיימים קצת מחוץ לטווח היכולות הקיימות שלהם. הדבר דורש מאמץ כמעט מרבי, ולפיכך אינו מהנה בדרך כלל.
3. אימון מכוון כולל מטרות ספציפיות ומוגדרות היטב, ולעתים קרובות כולל שיפור אספקט מסוים של הביצוע הדרוש. לאחר שנקבעה המטרה, המאמן יתכנן סדרה של שינויים קטנים שיביאו להשגת השינוי הדרוש בביצוע.
4. אימון מכוון דורש את תשומת הלב המלאה של המתאמנים כמו גם פעולות מודעות. על המתאמנים להתרכז במטרה הספציפית.
5. אימון מכוון כולל משוב (פידבק) ושינוי המאמצים של המתאמנים לפי המשוב הנ"ל. בהתחלה רוב המשוב יבוא מהמאמן שיוודא התקדמות, יצביע על בעיות ויציע דרכים להתמודד עם הבעיות הללו. עם הזמן ולאחר שרכשו ניסיון, המתאמנים צריכים ללמוד לבדוק את עצמם, לזהות טעויות ולבצע התאמות.
6. אימון מכוון תלוי בייצוגים המנטליים הקיימים ועוזר להפיק אותם בו זמנית. ייצוג מנטלי איכותי ומפורט עוזר למתאמנים להבין כיצד עליהם לבצע ומשמש מקור להשוואה על מנת לזהות טעויות ולתקן אותן.
7. אימון מכוון כמעט תמיד כולל בנייה או התאמה של מיומנויות קודמות על ידי התמקדות באספקטים מסוימים של המיומנויות הללו על מנת לשפר אותן באופן ספציפי. משום שמיומנויות חדשות בנויות על מיומנויות קודמות, יש חשיבות גדולה ליסודות שרכשו המתאמנים כאשר החלו להתאמן, על מנת שלא להצטרך להתחיל מחדש בבניית היסודות בשלב מתקדם יותר בתהליך.
חוק 10000 השעות הוא לא באמת חוק:
כשמלקולם גלדוול כתב את הספר 'מצוינים' (קריאה מומלצת), הוא בחר את המספר הכי קליט מתוך כל המחקר שביצעו על נגני כינור. 10000 שעות היה ממוצע מספר השעות שנגנים בני 20 ברמה גבוהה השקיעו לאורך הלימודים שלהם עד לאותה תקופה. אם היה בוחר נגנים בני 18 המספר היה הופך להיות 7400, וכמו 10000, גם הוא ממוצע. היו כאלה שהתאמנו יותר מ-10000 שעות, והיו כאלה שפחות, והגיעו לרמת מומחיות דומה. זאת ועוד – כדי להיות נגן ברמה עולמית, צריך להתאמן כ-20000 שעות. האם אפשר להגיע למומחיות בתחומים אחרים תוך פחות מכך? ודאי. תלוי בתחום, תלוי במיומנות שהוא דורש ותלוי ברמת התחרות שעומדת מולך.
החוק אמנם עזר בכך שגרם לאנשים להבין שדרוש זמן רב ואימונים ממושכים על מנת להגיע לרמה גבוהה, אך כמות אימונים של 10000 שעות אינה מספיקה – על האימונים להיות בעלי כל התכונות שמפורטות למעלה.
על ידע ומיומנות:
ידע הוא חשוב. קשה לפתח מיומנות ללא ידע. אך כפי שההגדרה של טכניקה היא שימוש יעיל בידע, כל פעם שאנחנו מלמדים טכניקה, לא מספיק שנסביר. התלמיד או המתאמנת צריכים להשתמש בידע הזה ולעשות זאת בצורה יעילה. כיצד? על ידי חזרה שמלווה במשוב איכותי מאיתנו.
ההדרכה והאימון חשובים מאוד על מנת לפתח מיומנות. עם זאת, לא כל מאמן מתאים לכל מצב או שאיפה. לפעמים עליך להחליף מאמן ככל שאתה מתקדם ברמתך, ואם אין לך מורה או מאמן אפשר לקבל משוב איכותי ממקומות אחרים: קומיקאים מופיעים עם החומר שלהם במופעי סטנד אפ ובודקים מה עובד (ומה לא – הנה שחר חסון עושה בדיוק את זה, יותר מפעם אחת]. אנשים שלומדים שפה חדשה צופים בפרק עם כתוביות מספר פעמים, עד שהם יודעים כיצד זה נשמע. לאחר מכן צופים בלי כתוביות ובודקים אם מבינים מה נאמר.
על כוח רצון:
אם קיים "כוח רצון" כתכונה גנטית, מדוע אנשים בעלי כוח רצון חזק עבור טניס הם לא בעלי כוח רצון חזק עבור לימודים בבית הספר? ואם מישהו למד שחמט המון שנים אבל לפני זה גם היה בג'ודו ובשחייה, איפה היה כוח הרצון הזה כשהיה בחוגים הראשונים. למה רק שחמט "תפס אותו"?
הבעיה השנייה עם כוח רצון (בדומה לכישרון) היא שאנחנו תמיד מייחסים אותו לאדם אחרי שהוא כבר עשה משהו כמה שנים. אנחנו כמעט אף פעם לא אומרים "ל-X יש כוח רצון אדיר, הוא יהיה זמר/שחקן/ספורטאי/תלמיד מעולה". אנחנו אומרים "X התמיד בשיעורים/אימונים כל כך הרבה זמן – בטח יש לו כוח רצון חזק." אם זה כל כך ברור, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לנבא זאת.
על כישרון:
בפרק על כישרון אריקסון מספר את סיפורו של פגניני, עליו מספרת האגדה שפעם ניגן על כלי בעל ארבעה מיתרים כאשר לפתע נקרע מיתר אחד. הוא לא התבלבל והמשיך לנגן על שלושה... ואז עוד אחד נקרע והוא עדיין המשיך לנגן עם שניים ואז אחד... כולם התפעלו איך יכול היה לאלתר ככה יצירה כזו מופלאה. מסתבר שכתב את היצירה כך, ואז התאמן עליה כך. אף אחד לא ראה אותו עושה זאת, וכולם התפעלו.
ממש כמו כישרון. אף אחד לא רואה אותך מתאמן ומשקיע שעות, כולם מניחים שנולדת עם זה.
דבר דומה עשוי לקרות עם זוכים בפרס נובל: הם מפרסמים את המחקרים שלהם מוקדם יותר מאחרים ומפרסמים יותר מחקרים מאחרים שלא זכו בפרס היוקרתי –כלומר הם עובדים יותר קשה ויותר נכון מאחרים.
אריקסון ממשיך ונותן כדוגמה את וולפגנג אמדאוס מוצרט: מספרים שהיה בעל יכולות כתיבת מוזיקה מרשימות בגיל מאוד צעיר, וזה אכן מדהים, אלא אם כן לוקחים בחשבון שהלחנים שהלחין היו בכתב ידו של אביו, שהיה בעצמו מוזיקאי לא רע אבל לא כזה שהצליח בצורה יוצאת דופן. מוצרט עצמו התאמן שנים על גבי שנים לפני שיצא להופיע, ומכיוון שלא היו יותר מדי דברים שיפריעו לו (כמו בית ספר או משחקים בחוץ...), הצליח "לדחוס" כמות שעות גדולה בגיל צעיר מאוד.
סוואנט (Savant) הוא מישהו שנראה שאין לו כישורים של בני אדם רגילים, אך מציג יכולות יוצאות דופן של זיכרון או אלמנט אחר. בפועל, מדובר באנשים שלא כפופים למסגרות הרגילות, ולרוב בעלי תכונה של כפייתיות שמאפשרת להם להתעניין בדבר אחד ללא הסחות דעת שמקיפות את היומיום שלאנשים "רגילים". סוואנטים זוכים להתאמן שעות על גבי שעות על הנושא היחיד שמעניין אותם והופכים לסוואנטים בצורה דומה למומחים אחרים.
אם היינו יודעים לזהות "כישרון", היינו יודעים מראש מי יהפוך להיות מוצלח בתחומו. היינו חוזים מי יהפוך להיות גדול ומיומן ולא רק אנחנו – גם אנשים שמנהלים קבוצות ספורט מקצועניות ששוות מאות מיליוני דולרים לא מסוגלים לעשות זאת. ולא מדובר רק בילדים בני 7 או 13, גם ספורטאים בני 20 שנחשבים "מוכשרים" לא תמיד מגיעים לרמה שכולם צפו להם.
האם מישהו יצליח בתחומו? אנחנו יודעים לנחש באחוזים נמוכים. אנחנו יודעים להגיד בדיעבד שמישהו הוא "מוכשר", אנחנו אף פעם לא יודעים מספיק כדי לדעת אם האדם עבד והתאמן שנים (כמו זוכי פרס נובל), או שמישהו עשה במקומו את העבודה (כמו מוצרט) או שהוא בכלל סוג של נוכל (כמו פגניני שכתב והתאמן על יצירה עם מיתר אחד אבל לא סיפר לאף אחד).
האמת היא שאם יש בכלל "כישרון" במציאות, אנחנו לא יודעים לזהות אותו או לנבא אותו.
ההשלכות של הרעיון שבכלל קיים כישרון הן מרחיקות לכת. הן מפריעות לאנשים לנסות דברים חדשים ומפריעות לאנשים שמקבלים את המחמאה הלא נכונה (איזה מוכשר אתה!) להפסיק כשהם נתקלים לראשונה בקושי (כנראה אני לא כזה מוכשר...)
הגיע זמן לעבור לטיפוח תשוקה, עניין, מחויבות ומאמץ.
לסקירה מעניינת על הנושא של אימון מכוון באנגלית - לחצו כאן.
לחצו כאן כדי לקרוא עוד על מומחים והביטחון שלהם בביצועים של עצמם.
