‍הכל התחיל בגיל 4, אבא שלי קנה לי כדור והתחיל להתמסר איתי בידיים ולא כל כך התחברתי לרעיון אז הורדתי את הכדור לרצפה ומסרתי לו חזרה בעזרת הרגליים בלבד. הכדור היה צמוד אליי 24/7 ישנתי איתו בלילות והתעוררתי איתו בבוקר. ההורים שלי פתאום הבחינו במשהו לא רגיל אז החליטו לשלוח אותי לחוג כדורגל במושב שלי, לא היו אז קבוצות נשים אז נאלצתי לשחק עם בנים.

יום אחד הודלף סרטון שלי משחקת לרשת ומאמן אחד של קבוצת ילדות פנה אליי כדי שאבוא לשחק אצלו. הקבוצה הייתה רחוקה, קיסריה כשעה פלוס נסיעה מביתי אבל ההורים תמכו ונסעו איתי בכל יום לאימונים.

במשחק הרשמי הראשון שלי עם קבוצת הילדות של קיסריה הבקעתי חמישייה, התאהבתי בצליל של הכדור פוגע ברשת והשמחה והחגיגות של אחרי, ומאז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

לאחר כמה שנים קיבלתי זימון לנבחרות הצעירות וקבוצת מכבי כשרונות חדרה בליגת העל רכשו אותי, ערכתי הופעת בכורה בליגת העל בגיל 15 מול קבוצת האקדמיה של וינגייט והבקעתי שער ושיחקתי מעולה, כמה ימים לאחר מכן קיבלתי זימון להיכנס לאקדמיה, לא היססתי אפילו לרגע ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי.

ידעתי שבאקדמיה אקבל את המעטפת המושלמת כדי להפוך לשחקנית מקצוענית. עזבתי את בית הספר, את החברים, את המשפחה ואת המועדון שלי ועשיתי צעד משמעותי לעבר המטרה.

התקופה בוינגייט הייתה ללא ספק התקופה הכי יפה בחיי עד כה. שם בעצם נפל לי האסימון שכדי להשתפר ולהפוך לשחקנית מקצוענית שאני רוצה להיות אני אצטרך להוציא מעצמי יותר, לעשות אימוני אקסטרה, לטפל בגוף שלי, לעבוד על האופי והמנטאליות שלי, להקפיד על התזונה שלי, על ההתאוששות והשינה.

מחוץ לאקדמיה בוינגייט יש מעט מאוד ספורטאיות שמקפידות על הדברים האלה. כדורגל הנשים בישראל אז עדיין לא נחשב למקצועני אז שחקניות נאלצות לעסוק בעוד עבודה בנוסף לכדורגל מה שגורם לכדורגל לא להיות העיקר. יש ארבעה אימונים בשבוע, כמות לא מספיקה כדי להשתפר.  

באקדמיה בוינגייט את חיה ונושמת כדורגל וספורט בכל יום מחדש. אימוני בוקר וערב, חיזוקים, טיפולי פיזיותרפיה, מרכז התאוששות, חדר כושר, פסיכולוג ספורט, תזונאי. בתקופה בוינגייט למדתי שגם לדברים הכי קטנים יש משמעות עצומה, שאם את תלכי לישון מאוחר אז יהיו לזה השלכות למחרת. התחלתי לסגל לעצמי שגרת אימונים של שחקנית מקצוענית שאני מתמידה בה עד היום.

המעבר מהאקדמיה לליגת העל לא היה כזה קשה כמו שדמיינתי. היו לי מעט חששות שלא אקבל הצעות מקבוצות או שאצטרך להלחם על ההרכב בקבוצה אבל מסתבר שקבוצות רודפות אחרי השחקניות שיוצאות מהאקדמיה כי הן מודעות למעטפת שקיבלנו ולאורח חיים שסיגלנו לעצמנו.

להיות כדורגלנית מקצוענית בישראל זה די מסובך. כמו שאמרתי מקודם, מכיוון שהכדורגל נשים בארץ לא מקצועני אז על השחקניות לעסוק בעוד עבודה בנוסף לכדורגל. אין לנו את אותם התנאים שהגברים מקבלים, הגברים יכולים לקום מוקדם בבוקר, ללכת להתאמן לחזור לנוח בבית ולצאת לאימון ערב, אצל הבנות זה שונה מאוד, הן צריכות להתעורר בבוקר ללכת לעבוד וישר להגיע לאימון ערב. בשונה מהשחקניות האחרות שמשלבות עבודה וכדורגל יחד, התנגדתי לכל מה שעלול לגרום לכדורגל לא להיות העיקר בחיים שלי, סיגלתי לעצמי שגרת חיים של כדורגלנית מקצוענית. החלטתי לא לעבוד בנוסף לכדורגל, נכון, אולי אני מאבדת כסף אבל מבחינתי זאת השקעה שעשויה להשתלם לי.

ככה נראה הלו"ז שלי כשאני בריאה: 6:00 השכמה , 7:00 ארוחת בוקר , 7:30 אימון , 10:00 חדר כושר / חיזוקים, 13:30 ארוחת צהריים , 14:30 קריאת ספר, 15:30 מנוחת צהריים, 17:30 אימון מנטאלי, 19:00 אימון ערב, 21:00 ארוחת ערב , 22:00 כיבוי אורות

לצערי, לא תמיד הכל ורוד ויש דברים שלא בשליטתנו. פציעה זה הדבר הכי רע שספורטאי מקצועני יכול לחוות ובמיוחד אם היא משביתה אותך לתקופת זמן לא קצרה.

לפני כשנה קרעתי את הרצועה הצולבת בברך, הפציעה הכי קשה בכדורגל.

תחילה נכנסתי לדיכאון, ידעתי לאן אני נכנסת, 10 חודשים לא לגעת בכדור, להתחיל הכל מההתחלה, ובזמן שכולן משתפרות מתאמנות ומתחזקות אני מרגישה שבא לי רק להעלם, המשפחה תמכה והחברים עוד יותר, הם אמרו לי כל הזמן שאני אתגבר על זה והזכירו לי את כל ההקרבות שעשיתי בשביל הכדורגל, ואמרו שגם פציעות זה חלק מהתהליך, הבטיחו לי שאחזור הרבה יותר טובה ממה שהייתי .

אז נאלצתי להכנס לחדר ניתוח ושיקום ארוך מאוד כדי לחזור לעסוק בפעילות יום יומית תחרותית. את השיקום החלטתי לעבור בוינגייט, המקום הכי טוב להשתקם מפציעה כזאת או אחרת, החודשים הראשונים בשיקום עברו בלי חיוך, באתי עשיתי את העבודה שעליי לעשות וחזרתי הביתה, לא היה לי חשק לשום דבר. לאט לאט הפנמתי שהשיקום עוד ארוך ואם אני לא אעשה אותו עם חיוך אז עדיף שלא אעשה אותו בכלל.

‍תליתי דף על הדלת בחדרי שם היה רשום את החלום הכי גדול שלי , ובכל פעם כשיצאתי מהבית לשיקום ראיתי את המטרה מול העיניים. כל יום בשיקום העברתי על הצד הטוב יותר, לא דילגתי על שום סעיף בתוכנית האימונים. הביטחון והרעב לשוב לשחק חזרו יותר מתמיד, הגעגוע לכדור תקף בכל רגע והתקווה שאחרי כל זה חייב להגיע משהו טוב הדהדה לי בראש בכל יום ויום.

הזמן עבר והתחלתי להתקדם בשיקום, התחלתי לראות תוצאות ולהרגיש טוב עם עצמי, התחלתי לקבל הצעות מקבוצות, מה שהפתיע אותי מאוד, חשבתי שאחרי פציעה כזאת אף אחד לא ירצה אותי, אבל מסתבר שטעיתי. אבל זה רק העלה לי את הביטחון עוד יותר.

החלום הכי גדול שלי הוא לשחק בקבוצת הנשים של באיירן מינכן.

המטרות שלי בתקופה הקרובה הן להמשיך להשתפר ותמיד להיות בתנועה, לשמור על שגרת החיים שסיגלתי לעצמי ולהוציא מכל יום את המקסימום, אחת המטרות העיקריות שלי היא לצאת לשחק באירופה לפני גיל 23, ונקווה שוירוס הקורונה יחלוף בקרוב כדי שאוכל להתחיל את המסע שלי.

אם הייתי פוגשת את עצמי בת ה-11 הייתי אומרת לה שתישאר כמו שהיא ושתמשיך בדרכה, את עושה עבודה טובה והכל בסוף ישתלם ויסתדר על הצד הטוב ביותר.

הייתי רוצה לאחל לכל הספורטאיות הצעירות תמיד להמשיך לעבוד קשה לא משנה מה צץ לנו בדרך. כל אתגר הופך אותנו לחזקים יותר, חכמים יותר ומנוסים יותר.

‍