זה החלק השני. לא קראתם את החלק הראשון? לחצו כאן.

‍

הגעה למקצוענים ואורך קריירה:

מחקר שבדק את כל נבחרי הדראפט בשנים 2008-2015: באילו סוגי ספורט עסקו בתיכון, האם סבלו מפציעות רציניות במהלך הזמן שלהם ב-NBA, אחוז המשחקים ששיחקו ב-NBA ואם השחקן עדיין שיחק ב-NBA ברגע המחקר.

237 שחקנים עמדו בקריטריונים. 15% מהם עסקו ביותר מענף ספורט אחד בתיכון. השחקנים שעסקו רק בספורט אחד בתיכון שיחקו ב-72.8% מהמשחקים האפשריים, בהשוואה לאלה שעסקו ביותר ושיחקו ב-78.4%. 43% מהשחקנים שעסקו בספורט אחד בתיכון סבלו מפציעה רצינית בהשוואה ל-25% מאלה שעסקו ביותר. לבסוף, 81.1% מהשחקנים שעסקו בספורט אחד בתיכון נשארו בליגה בזמן המחקר, לעומת 94%(!) מאלה שעסקו ביותר מענף ספורט אחד.

מחקר שבדק את כל נבחרי הדראפט הבייסבול (MLB) בשנים 2008-2016 בסיבובים ראשון ושני ושיחקו לפחות משחק מקצועני אחד: השתתפות בסוגי ספורט בנוסף לבייסבול בתיכון, האם סבלו מפציעות במהלך הזמן שלהם ב-MLB, מספר הימים ברשימה של אלה שלא יכולים לשחק, מספר המשחקים ששיחקו ואם השחקן עדיין היה פעיל ב-MLB ברגע המחקר.

746 שחקנים עמדו בקריטריונים. 32% מהם עסקו בעוד ענף ספורט אחד בתיכון מלבד בייסבול. ספורטאים שעסקו בענף נוסף בתיכון שיחקו בממוצע יותר משחקים (362.8 לעומת 300), וגם יותר משחקים ב-MLB (95.9 לעומת 71.6). לא היה הבדל במספר העונות בליגות הבכירות.

‍

ביצועים:

מחקר מעניין שבדק באמצעות שאלונים 1006 אנשי ספורט מבריטניה מצא שהספורטאים שהשתתפו בשלושה ענפי ספורט בגילאים 11, 13, 15 היו בעלי סיכוי גדול יותר באופן משמעותי לשחק בגילאי 16-18 ברמה לאומית (national) לעומת אלה ברמת המועדון (club).

מחקר בכיוון דומה בחן את הקשר בין השתתפות ביותר מענף ספורט אחד להצלחה בהמשך בתחרויות בין-לאומיות. נמצא שאלה שזכו במדליות (כולל כמה עשרות מדליות באליפות עולם ואולימפיאדה) התחילו להתאמן בענף בו זכו במדליה מאוחר יותר מאשר אלה שלא זכו, וצברו פחות שעות אימון בו במהלך הילדות וגיל ההתבגרות. המדליסטים גם התמחו מאוחר יותר מאשר הלא-מדליסטים, ולא היה הבדל בין ענפי הספורט שנבדקו.

מחקר נוסף באותו כיוון הראה שאלופים אולימפיים בהוקי-שדה לא נבדלו בכמות אימוני ההוקי המאורגנים משחקנים ברמה גבוהה שלא זכו. ההבדל בין הקבוצות היה שהאלופים האולימפיים השתתפו ביותר שעות של ספורט מאורגן אחר והתמחו בגיל מאוחר יותר.

עוד מחקר באותו סגנון בדק 159 כדורגלנים-לשעבר שוויצרים, והסיק שביצועים ברמה גבוהה בגיל בוגרים נמצאו קשורים לשני פרמטרים בגיל ילדות מתוך אלה שנבדקו: מספר שעות גדול יותר באימון מאורגן במועדון הכדורגל וכמות גדולה מהממוצע של פעילות בענפי ספורט אחרים.

מחקר דומה בכדורגלנים בגרמניה מצא שההבדלים בין שחקנים בליגה הראשונה (כולל 18 שחקני נבחרת בוגרת) לבין שחקנים בליגה הרביעית-עד-שישית היה בכמות גדולה יותר של כדורגל לא-מאורגן ששיחקו בילדותם וכמות השתתפות בענפי ספורט אחרים בגיל ההתבגרות, כמו גם בהתמחות מאוחרת יותר ויותר כדורגל מאורגן (במועדון) רק אחרי גיל 22.

מחקר מעניין נוסף בדק הבדלים בין ספורטאים במכללה לבין לא-ספורטאים. גיל ההתחלה בספורט לא הבדיל בין הקבוצות. אחוז גדול יותר של הספורטאים (80%) התחיל את ההשתתפות בענף הספורט לפני גיל 10 מאשר אצל הלא-ספורטאים (63%). שתי הקבוצות השתתפו בצורה יחסית שווה בענפי ספורט שונים בגיל צעיר, ודווקא הספורטאים היו אלה שהתמחו בגיל מאוחר יותר.

‍

פציעות וכאבים:

ספורטאים שעסקו רק בבייסבול בתיכון סבלו יותר פציעות כמקצוענים (63% מהם לעומת 50% מאלה שעסקו בענף נוסף), כולל יותר פציעות כתף ומרפק (86 לעומת 27), והיו בסיכון גבוה יותר לפציעה חוזרת במרפק (33% לעומת 17%).

עוד מחקר על 102 שחקני בייסבול הגדיר שחקנים מתמחים כאלה שהשתתפו בספורט אחד עוד לפני גיל תיכון ופציעה ככזו שהשביתה את הספורטאי לשנה לפחות. אלה שהתמחו בגיל צעיר דיווחו כמעט פי 2.5 פציעות יותר מאשר אלה שדחו את ההתמחות שלהם. 63.4% השיבו שהם לא מאמינים שהתמחות מוקדמת היא תנאי חובה על מנת לשחק בייסבול מקצועני.

במחקר נוסף, כל הספורטאים באוניברסיטה DIV1 נבדקו בתחומים הבאים: קבלת מילגה, סיבה להתמחות בספורט, גיל בתחילת ההתמחות, נפח אימונים והיסטוריית פציעות.

ספורטאים שהתמחו בענף בו עסקו באוניברסיטה לפני גיל 14 דיווחו יותר על פציעה אחת לפחות (86.9% לעומת 71.4%), דיווחו יותר על יותר מפציעה אחת (64.6% לעומת 48.8%), דיווחו יותר על יותר מפציעה אחת באוניברסיטה (17.2% לעומת 6.0%), על מספר גדול יותר של פציעות באופן כללי (פי 2) ועל יותר שבועות בחוץ בגלל פציעה (15.2 לעומת 6.5).

אותם ספורטאים שהתמחו גם היו בעלי סיכוי גדול יותר לקבל הצעה להשתתף בנבחרת של האוניברסיטה (92.9% לעומת 82.1%) ולקבל מילגה (82.8% לעומת 67.9%).

מחקר שבדק 1214 ספורטאים צעירים מצא שאלה שעסקו בענף ספורט אחד היו בסיכון לחוות פציעה בכלל ופציעה חמורה שנובעת משימוש-יתר (over-use) בפרט.

מחקר שעקב אחרי יותר מ-1000 ספורטאים צעירים שהגיעו למרפאה לטיפול בפציעה או על מנת לבצע בדיקה כללית עבור השתתפות בספורט. החוקרים עקבו בעזרת שאלון כל חצי שנה לנבדקים אחרי שכיחות הופעת פציעות. מתוך אלה שנפצעו בתקופת המעקב, אחד הגורמים המובילים היה התמחות בספורט לפני גיל 12, והשתתפות בענף ספורט אחד יותר מ-8 חודשים בשנה. במחקר הזה לא נמצא קשר חזק בין נפח האימונים לסיכוי להיפצע.

עוד מחקר בדק 546 ספורטאיות (כדורגל, כדורסל, כדורעף) בגילאי חטיבה ותיכון והתעסק בקשר בין התמחות בספורט אחד ובין כאב ברך קדמית (PFP). התמחות העלתה את הסיכון לכאבים הנ"ל פי 1.5. הסיכון לחוות כאבים מתסמונת Osgood Schlatter היו גדולים פי 4(!) לאלה שהתמחו בספורט אחד.

סקירה שכללה 69 מקורות הגיעה למסקנה שאימונים בספורט אחד לאורך כל השנה הם גורם סיכון למספר בעיות, ביניהן פציעות over-use חמורות.

החלק השני של הסקירה מציג ממצאים דומים, מבקש מהורים וממאמנים להימנע מעיסוק בספורט אחד לאורך כל השנה, ואם כזו בחירה אינה אפשרית, לשים לב לסימני שחיקה מנטלית, פציעות over-use וירידות ביכולת עקב אימון יתר. הכותבים עוד מציינים שהתמחות מוקדמת לא מבטיחה הצלחה בספורט.

מחקר נוסף שבדק נשירה מספורט הגיע למסקנה דומה למחקרים קודמים, שגיוון בספורט לא פוגע בהתפתחות המיומנות בספורט מסוים, והגיוון עצמו אפילו עשוי להיות עדיף על פני התמחות מוקדמת. המחקר הסיק שנשירה מספורט בגיל צעיר אצל שחקני ההוקי קרח שנבדקו הייתה קשורה לכמות האימונים שקשורים להוקי קרח אך אינם מתקיימים על הקרח, ואלה שפרשו בגיל צעיר היו אלה שהחלו באימונים מחוץ לקרח בגיל מוקדם יותר.

לבסוף, בנייר העמדה שניסח הוועד האולימפי על פיתוח ספורטאים צעירים, הגורם הראשון תחת הכותרת "אתגרים לבריאות, לרווחה ולביצועים" הוא התמחות.

מצוין שם שאחת ההשלכות של התמחות מוקדמת היא עליה בשיעור בעיות הבריאות והפציעות המקושרות לספורט בכל הרמות של ספורט הנוער, והדבר כולל פציעות שימוש-יתר, אימון-יתר ושחיקה (burn-out).

גיוון בגיל צעיר מקושר עם סיכון מופחת לפציעה, למידה מוטורית טובה יותר וסיכוי גדול יותר למצוא ספורט שייהנו ממנו ויתמידו בו.

‍

את רשימת המקורות המלאה אפשר לבקש ממני ואשלח.