ג'יי ג'יי רדיק שרד בליגה הטובה בעולם בזכות השקעה יוצאת דופן במלאכה שלו. האם זה בריא? האם זה המצב הרצוי? הוא משתף בתחושות.
ריי אלן של הדור הבא – ג'יי ג'יי רדיק – הוא בעל נטיות דומות על המגרש ומחוץ לו.
שאלתי את רדיק על ספורטאים ואובססיה.
הוא מודה שזה נושא שנמצא בדיבור, והוא חלק מזה.
"אני פנאטי. דתי. זה משגע את אשתי. היא שואלת אם אני יכול לבלות איתם יותר זמן, אבל יש לי שני אימונים ביום, וזה מתיש ואתה רק בתחילת אוגוסט, ויש עוד שישה שבועות לפני שמחנה האימונים בכלל מתחיל."
אפשר להרגיש את שני הצדדים של רדיק בסיפור הזה. הוא חושד שזה יותר מדי, והוא צריך להמשיך לעשות את זה. הצוות בקבוצה קורא לרדיק הפטישון כי הוא "חופר עוד קצת, מנקה עוד קצת."
רדיק אפילו לא בטוח שזה עוזר. הוא מספר שבאחת הטיסות, 24 שעות עד לסין ביחד עם וירוס, נמנע ממנו לבצע את כל הרוטינות הרגילות שלו – והוא קיבל בתמורה אחד מערבי הקליעה הטובים בחייו.
מה אומר מאמן היכולת הגופנית של הקבוצה על הרוטינה של רדיק? "הוא פשוט אומר לי אחי, אתה צריך להירגע," אומר רדיק.
אבל רדיק לא נרגע, או לא יכול להירגע.
הקיץ ב-NBA הוא כמו בבית הספר, ואפילו עם כמות הזמן הזו, רדיק לא מוצא זמן לנסוע לשום מקום, למשל לבקר משפחה וחברים.
עכשיו כשהוא מבוגר יותר ונבון יותר, הוא מרשה לעצמו כמה ימי מנוחה באחד החגים. מעבר לזה, הוא מתאמן.
"זה משגע גם את המשפחה שלי, כי הם רוצים שאבוא לפגוש אותם. ואני אומר להם שאני לא יכול לצאת מהרוטינה שלי. הלוואי שיכולתי. עכשיו גם כשיש לנו ילדים, אני לא נוסע כל כך הרבה, אני לא עושה הרבה.
הכול, למרבה הצער – טוב, לא למרבה הצער, אלה חיים נהדרים ואני אוהב אותם – הכול בחיים שלי זה סביב ההכנה ותשומת הלב שאני צריך להשקיע כדי להיות טוב במה שאני עושה."
מה קורה אם הוא מפסיד אימון?
"זה דופק אותי. זה קשה."
אתה מרגיש את זה פיזית?
"כןןןןןן. לגמרי."
הוא רציני לחלוטין. הוא נוגע ליד הלב שלו כדי להראות איפה הוא מרגיש את זה.
"יש רמה מסוימת של לחץ. של חרדה."
הוא משער שזה קשור לרצון לקצת שליטה בסביבה הפרועה והבלתי צפויה של ה-NBA.
"אתה על סירה, והמים סוערים, ואתה מחפש דרך להוריד עוגן.
אמרתי את זה לריי אלן. הוא אמר משהו שקראתי מוקדם בקריירה שלי, ולקחתי את זה איתי.
זה חוזר לרוטינה. לא משנה אם אתה לא קולע זריקה או שאתה ברצף המשחקים הכי טוב בקריירה, אתה לא משנה את הרוטינה שלך. אתה אף פעם לא יכול להאשים את הרוטינה.
אני רואה הרבה שחקנים, בעיקר צעירים, שלא הבינו את זה עדיין והכול אצלם מבולגן. בלגן. בלגן. הם חווים ספק עצמי. הם חווים תסכול. יש עליות, יש ירידות.
אחד השיעורים החשובים שאנחנו לומדים ב-NBA זה שיש הרים וגבעות ויש עמקים ובארות, ושיש צורך להישאר מאוזנים בתוך כל זה.
וזה מסביר למה חלק הופכים להיות אובססיביים לגבי הרוטינה שלהם."
