אלנה דלה דון קיבלה את ההצעה הראשונה שלה למילגה מלאה באוניברסיטה כשהייתה בת 13. היא הייתה גבוהה, ידעה לקלוע ולכדרר, והתאמנה בטירוף שעות רבות במהלך השבוע. ובאותו זמן, היא לא הייתה בטוחה שהיא אוהבת לשחק כדורסל.

אחותה ליזי נולדה עם שיתוק מוחין, והיא עיוורת וחירשת. הן מתקשרות רק באמצעות שפת סימנים של מגע, ודלה דון חשבה לעצמה שהלוואי שהייתה אוהבת כדורסל כמו שהיא אוהבת לשבת עם ליזי. ההצעה למילגה מלאה במכללה מוצלחת גרמה לדלה דון לחשוב שזה ירחיק אותה מהמשפחה שלה, מליזי.

בכיתה ח' כבר שיחקה עם נבחרת התיכון שלה, והייתה בין הטובות בכל מדינת דלאוור. ועדיין הרגישה: עבדתי קשה כל כך על המגרש בשביל עצמי,  או כי זה מה שציפו ממני לעשות? למה זה משנה מה שהמאמנת הגדולה פט סאמיט חושבת עליי? הרי ליזי אוהבת אותי והיא אפילו לא יודעת שאני משחקת.

כשעלתה לתיכון הייתה כמו סלבריטי, והתיכון שלה אף זכה באליפות ארה"ב. ועדיין, היא שנאה כדורסל וזה לא השתנה עם תחילת כיתה י'.

בכיתה י' שברה את שיא קליעות העונשין הרצופות עבור שחקנית תיכונים בארה"ב. היא לא רצתה לחגוג. היא רק רצתה לחזור כבר הביתה לליזי, לשבת לידה ולהחזיק את ידה.

בכיתה י"א עדיין הייתה בין השחקניות הטובות בארה"ב, אבל הרגישה שהיא כבר מגיעה לסוף דרכה. היא המשיכה כי לא רצתה לאכזב את הילדות שהגיעו למשחקים כדי להצטלם איתה, כי לא רצתה לסרב לאנשים שהגיעו למשחק וביקשו ממנה חתימה. היא לא רצתה להרוס להם את החלום.

היא כבר לא יכולה הייתה יותר להמשיך, אז בגיל 17 היא סירבה לנבחרת ארה"ב עד גיל 19, ובילתה את הקיץ בעזרה לליזי ולחבריה, ובלמידה על חינוך מיוחד.

בכיתה י"ב היא כבר רצתה לחזור לשחק, אבל כשהתחילה העונה היא הבינה שכנראה מה שהיה חסר זה חברותיה לקבוצה, היא לא רצתה לאכזב אותן. בינתיים, שיחקה קצת כדורעף כדי לעזור לנבחרת בית הספר שהייתה חסרה שחקנית בגלל פציעה. היא שיחקה כדורסל ושיחקה כדורסל וחשבה לעצמה שהיא כנראה נועדה לשחק כדורסל, וכמה חבל שכשהיא משחקת כולם מנצחים – חוץ ממנה.

כשהגיע הזמן לבחור בין כל ההצעות למלגה מקבוצות כדורסל במכללות, היא בחרה בקונטיקט, ככל הנראה הקבוצה הגדולה בהיסטוריית כדורסל המכללות. זה היה ברור שהשחקנית הטובה בארה"ב תבחר בקבוצה הטובה בארה"ב. ואכן, לשם היא הלכה.

וחזרה אחרי יומיים.

כשהבינה שאין בה את התשוקה המצופה משחקניות בקונטיקט, וכשהבינה כמה היא מתגעגעת הביתה, היא פשוט ארזה תיק וחזרה הביתה באמצע הלילה.

בהמשך החליטה ללמוד באוניברסיטת דלאוור, קרוב לבית. היא שיחקה שם כדורעף שנה, וכשהחלה להתגעגע לכדורסל, הצטרפה לנבחרת הכדורסל של דלאוור. היא לקחה אותן ל-16 הגדולות של המכללות בארה"ב, ונבחרה בדראפט ה-WNBA במקום השני על ידי שיקגו. אחרי שלוש שנים גם זכתה בפרס השחקנית המצטיינת של ה-WNBA.

כשהגיע תום החוזה שלה בשיקגו, היא דאגה לכך שתעבור לשחק בוושינגטון, הקבוצה הקרובה ביותר הביתה, לליזי.

גם שם היא זכתה בשחקנית המצטיינת של ה-WNBA  ולפני כמה ימים, בסוף השנה השנייה שלה שם, הן זכו באליפות ראשונה.

לאורך חייה אלנה דלה דון נלחמה במחלת הנשיקה, במחלת ליים, בפציעות ובכאבים שלכולם היו פתרונות רפואיים, והיא נלחמה גם בעצמה, או יותר נכון, באיך אנשים תופסים אותה. היא בסך הכול רצתה להיות קרובה הביתה.

‍

לפלייליסט המלא על הקריירה של דלה דון, לחצו כאן.