על קשב, איטיות, התמסרות ועוד.
מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה?
רובנו רגילים להסתכל על עצמנו ועל הגוף שלנו ממבט חיצוני.
אנחנו מנסים לעצב את עצמנו - מנטלית ופיזית - כדי להתאים למחשבות ולדעות מחוץ לנו.
אנחנו רוצים להרגיש טוב כל הזמן. אין לנו זמן לכאבים. מבצעים ניתוחים אסתטיים. אנחנו עושים ספורט כדי להתגאות בכמות הקילומטרים או בריבועים בבטן.
מעטים המקרים בחיים בהם אנחנו פועלים מבפנים החוצה.
האם זה נעים לי? האם זה באמת מיטיב עם הגוף שלי? הגוף שלנו יכול להיות מצפן מצוין.
לפעמים החלפת הזווית יכולה מאוד בעזרה לשינוי ההרגלים האוטומטיים שלנו ובפיתוח קשר חדש עם הגוף וגם עם הנפש שלנו.
קשב
מקובל היום להתייחס לקשב כאל רצף ולא כאל דיכוטומיה.
זה לא שיש לנו קשב או אין לנו. אנחנו על מקום מסוים בסקאלה.
המיקום שלנו על הסקאלה משתנה - כמו כל דבר בחיים - בהתאם לזמנים שונים או לתקופות שונות בחיינו.
בנוסף, מכיוון שקיימים מספר סוגי קשב שונים, כל אחד מאיתנו נמצא בעצם על מספר סקאלות, ולא על אחת.
מולטיטאסקינג
"יש מספיק זמן לכל דבר במהלך היום, אם אתה עושה דבר אחד כל פעם, אבל אין מספיק זמן גם בשנה, אם תעשה שני דברים בו זמנית" כתב לורד צ'סטרפילד לבן שלו בסביבות 1740.
אמנם אנחנו מאמינים שיש לנו יכולת לריבוי משימות, אבל גם אם המוח שלנו היה עובר בין משימות בצורה חלקה (הוא לא), הדבר עדיין מעכב אותנו, יוצר סטרס, ואנחנו לא באמת מבצעים שני דברים בו זמנית, אלא רק מחליפים בין דברים ומבצעים כל אחד מהם בצורה פחות יעילה.
על איטיות
מה היה קורה אם היינו מספרים לאדם שחי לפני 500 שנה שהוא יכול להגיע מתל אביב לירושלים תוך חצי שעה, ולא יצטרך לרכוב על חמור במשך 24 שעות? הוא היה נפעם מהזמן שנחסך לו. הוא היה מנצל אותו היטב.
אנחנו, לעומת זאת, כל כך רגילים שאנחנו מחפשים איך להגיע למחוז חפצנו ב-27 דקות במקום ב-28.
ככל שיש לנו יותר זמן, אנחנו פועלים כדי למנוע מעצמנו פנאי. דרך טובה לעזור לעצמנו להתמקד בפעולות יומיומיות היא להאט. לחתוך לחם בסכין במקום לקנות אותו פרוס. לשטוף כלים ביד במקום במדיח כלים.
עוד בנושא, מתוך הספר היסטוריה של מהירות, בלחיצה כאן.
אם תרפו מעט - תהיה לכם מעט שלווה.
אם תרפו הרבה - תהיה לכם הרבה שלווה.
אם תרפו לחלוטין - תהיה לכם שלווה מוחלטת.
אג'האן צ'ה.
אנחנו נוטים להזדהות עם המחשבות שלנו כמעט באופן מוחלט.
אנחנו מאמינים למומחים מסוגים שונים שיכולים להיות בעלי השפעה על הגוף שלנו (כמו מכונאי רכב, רופאים ועוד), אבל חוששים לתת לאנשים אחרים גישה לתודעה שלנו.
נכון, טוב להיות ביקורתי ולהביע ספק, לבחון את הדברים ולהפגין אינטליגנציה, אבל טוב נעשה אם נאפשר לעצמנו להתמסר מדי פעם לחוויות חיינו.
לאילו דברים אנחנו בכל זאת מתמסרים, ולא תמיד כדאי לנו?
לדימוי העצמי שלנו, שלא תמיד מורכב מדעתנו, אלא דווקא מדעתם של אחרים.
לתפקיד שלנו, שאולי נקבע על ידי מישהו. כשהתפקיד נלקח אנחנו משוטטים חסרי מעש בעולם.
לדעות ולרעיונות שלנו, שלאו דווקא הגיעו מאיתנו בהכרח, והם בסך הכול השקפות על המציאות, לא האמת.
מתמסרים גם להרגלים שלנו, לתרבות ולאופנה הנוכחית.
לא כל דבר שאנחנו מתמסרים אליו גורם לנו תחושה טובה. טוב שנדע להבחין.
הדרך היחידה לדעת אם מישהו הוא ראוי לאמון היא לתת בו אמון.
ולפעמים האמון נשבר, שזו חוויה לא נעימה, אבל כזו שיכולה לשחרר אותנו מתפיסות מקובעות או מתפקיד שהחזקנו בו בצורה עיוורת.
חשוב לדעת להתמסר, וחשוב לדעת להשתחרר ולשחרר.
"כיצד חצית את השיטפון?" נשאל הבודהה, והוא ענה:
על ידי כך שלא עצרתי ולא נאבקתי. כשעצרתי, שקעתי. כשנאבקתי, נסחפתי. בכל שלא עצרתי ולא נאבקתי, חציתי את השיטפון.
תמיד קדימה.