למייקל פלפס היה גוף מעולה לשחייה, וגם היה לו מאמן מצוין שהצליח לתת לו רוטינה חשובה שתעזור לו להתאמן ולהתחרות.
עוד כשהיה נער, המאמן של מייקל פלפס היה אומר לו ללכת הביתה ולצפות בקלטת.
מה זה קלטת? זה משהו שפעם היו מקליטים עליו סרטים כדי לצפות במכשיר וידאו.
כן, היה פעם מכשיר מיוחד בשביל וידאו.
אבל, כמו שתבינו עוד מעט, זו לא הנקודה.
הסרט שפלפס הצעיר היה צריך לצפות בו היה כולו בתוך הראש שלו.
כל ערב, לפני השינה, וכל בוקר, אחרי שהתעורר, מייקל פלפס היה "צופה" בסרט של המירוץ שלו. הוא היה מדמיין את המירוץ המושלם אבל גם מדמיין מצבים שונים.
אם הייתם שואלים את מייקל פלפס מה עובר לו בראש לפני תחרות, אומר המאמן שלו בוב באומן, הוא היה אומר שכלום, אבל בעצם מה שעובר לו בראש זה הסרט הזה, וזה הפך להיות הרגל.
בבוקר אחד באולימפיאדת בייג'ינג, פלפס זינק למים, ותוך כדי הפגישה עם המים המשקפת שלו נקרעה.
אחרי שלוש בריכות היא כבר התמלאה במים ופלפס נאלץ לשחות בלי לראות ועם הרגשה לא נעימה בעיניים.
הוא סיים את המשחה הזה עם שיא עולם.
כשנשאל איך היה לשחות ככה, הוא ענה
"בדיוק כמו שדמיינתי שזה יהיה"
