את חלק 1 אפשר לקרוא בלחיצה כאן.
את חלק 2 אפשר לקרוא בלחיצה כאן.
את חלק 3 אפשר לקרוא בלחיצה כאן.
חלק 4 – על תפקידים בקבוצה ועל רגשות
אנחנו יודעים שבכל קבוצה יש מספר תפקידים.
יש את הליצן. יש את הרציני. יש את הקפטן. יש את המתבודד. יש את המעופף. יש את האנרגטי. יש עוד.
האם מי שבונה את הקבוצה יכול לבחור עבורה אחד מכל סוג? האם כשליצן עוזב אפשר להביא ליצן אחר?
זה לא בדיוק עובד ככה. תפקידים בקבוצה נוצרים באופן אורגני.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שאני יכול להיות האנרגטי בקבוצה אחת והמעופף בקבוצה אחרת. זה תלוי בתפקידים הקיימים ותלוי גם בשלב בחיים שלי או בקריירה.
זה לא כמו מנוע של רכב שבו אם חלק מתקלקל מחליפים את החלק והכול חוזר לעבוד היטב. חברה אנושית, קטנה ככל שתהיה, עובדת אחרת. יש כל כך הרבה גורמים שעשויים להשפיע על מערכות יחסים בין בני אדם.
במובן מסוים זה כמו אפקט הפרפר. עיגול של אלפית הסנטימטר יכול להשפיע השפעות מרחיקות לכת על תוצאות של ניסוי. כך גם במערכת יחסי גומלין בין בני אדם.
התפקיד שלנו על המגרש ברור. מגיש, תופס, חלוץ, רכז.
התפקיד שלנו בקבוצה לא ברור בהתחלה.
אנחנו מגלים בהדרגה מה חשוב לחברים שלנו ולקבוצה, ואם יש בנו את התכונות האלה, אנחנו נכנסים לתפקיד.
אם אני יכול להצחיק מישהו, אני אצחיק. ככה אני אתקבל לקבוצה. זה מה שהיא צריכה ממני. אבל אני לא יודע את זה באופן מודע. אני פשוט עושה את זה כי נחמד לי להשתייך.
טארה ון דר ויר הייתה צריכה לקבץ 12 שחקניות מקצועניות לקבוצת כדורסל אחת – נבחרת ארה"ב בכדורסל.
היא עשתה זאת בדרך בה אנשים בדרך כלל מתלכדים. היא הכניסה אותן לסטרס ביחד, והיא עשתה זאת תוך שהיא מבודדת אותן מהעולם החיצוני.
כך פועל גם הצבא.
כאשר אנחנו חווים חוויה קשה (פיזית, מנטלית) ועושים זאת ביחד (בלי יכולת לברוח לאחרים) אנחנו יוצרים אמון זה בזה.
החוויה של התגברות משותפת על קושי מחברת אנשים זה אל זה. ון דר ויר הייתה "המאמנת הקשוחה" אבל השחקניות שבאחריותה התגבשו:
"הן ישבו בחדר אחד כולן והתלוננו עליי. גם זה גיבוש..."
ואגב ספורטאיות, מילה על רגש באופן כללי ועל בכי בפרט.
נשים בוכות יותר.
אצל נשים רמות גבוהות יותר של הורמון בשם פרולקטין שמקושר לרגש.
בנוסף, תעלות הדמעות של נשים קטנות יותר ושטוחות יותר. תעלת הדמעות של אישה ממוצעת מתמלאת מהר יותר מאשר זו של גבר. אז היא בוכה. זה לא הופך אותה לפחות קשוחה.
פט סאמיט, אחת הנשים (ובני האדם בכלל) הקשוחות אי פעם, אמרה שאין לה בעיה עם זה שהשחקניות שהיא מאמנת בוכות. "אני בוכה די הרבה בעצמי."
עוד קריאה מומלצת מתוך דברים שכתבה פט סאמיט - בלחיצה כאן.
סאמיט גם סיפרה על מקרה בו היא הרגישה שהיא כבר לא יכולה להתמודד עם אחת השחקניות החדשות אצלה בקולג'.
היא הייתה שחקנית מצוינת אבל ההתנהגות שלה הייתה עלולה להפריע לקבוצה, שהייתה בין המובילות בארה"ב, להפסיד במאבק על האליפות.
סאמיט התקשרה למאמנת של השחקנית מהתיכון.
"תחבקי אותה," אמרה המאמנת לסאמיט.
סאמיט ניגשה לשחקנית ואמרה לה שהיא רוצה שהשחקנית תסמוך עליה, אבל שבמקום זה היא תעשה משהו אחר, והיא תסמוך על השחקנית.
ואז היא שאלה אותה "מה אני יכולה לתת לך?" והשחקנית ענתה לה [כן כן]:
"חיבוק."
סאמיט הפכה להיות מאמנת שמחבקת.
