כפי שעשתה עם הקריירה שלה, יעל ארד עשתה גם עם הספר על הקריירה - היא עשתה את זה בעצמה. סיפורים מרתקים ותובנות חשובות מהמדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל.
העובדה שהספר בעברית והוא שייך לאחת הגדולות בעולם בתחומה גרמה לי לקנות אותו ברגע שראיתי אותו בחנות הספרים. אפילו לא פתחתי לראות מה יש בפנים.
כשקראתי שמתי לב שבשונה מהרבה ספרים אוטוביוגרפיים של ספורטאים, פה אין סופר או סופרת שכתבו ביחד איתה את הספר. נראה שגם את זה היא החליטה לעשות, בעצמה, הכי טוב שהיא יכולה.
אין הרבה ספרים בעברית על ספורט, בטח ובטח על נשים בספורט. יעל ארד, כפי שבנתה את עצמה ואת הקריירה שלה, כתבה את הספר של עצמה.
לאחרונה יצא לאור עוד ספר עבור ספורטאיות צעירות – הוא נקרא 'סימני דרך' וכתבנו אותו כדי ללוות ילדות ונערות צעירות בדרך שלהן להיות ספורטאיות. אפשר ללמוד עוד על הספר בלחיצה כאן.
הספר "ראשונה" מחולק יפה לחלקים, והפרקים לא ארוכים מדי, דבר שהופך את הקריאה לקלה ומתאימה גם לאנשים שמתקשים להתרכז או "לא אוהבים לקרוא."
החלק "צעדים ראשונים" מכיל את הפרקים 'הבית ממנו באתי,' 'התחלת הדרך,' 'אווירת הימים ההם,' 'לפני הפריצה הגדולה' ו'מה יש בו, בג'ודו.'
ארד מפרטת בצורה מרתקת את הדברים הקטנים שהפכו אותה לטובה בעולם, וכוללים, בעיקר, הרבה שאיפות ומשפחה תומכת:
"כבר 25 שנים שבציבוריות הישראלית אני "יעל ארד." ... כשאני הולכת ברחוב, אני זוכה לחיבוקים מאנשים שאני לא מכירה" היא כותבת, "אבל אני לא נולדתי מדליסטית אולימפית. אף אחד לא נגע בי בלידתי, סימן אותי וסלל לי את הדרך. תמיד הייתה לי תשוקה אדירה להצלחה, תמיד הייתי נחושה, אבל לא תמיד הייתי המצליחנית הזו שמצביעים עליה".
"אף אחד הרי לא הצביע על הילדה בת ה-10 בחוג ג'ודו ואמר: "אתם רואים את הילדה המתוקה הזו? אני אומר לכם, יום אחד היא תתחרה באולימפיאדה". בסופו של יום, הגרעין הקשה של המשפחה הוא זה שהאמין בי, עמד מאחוריי ונתן לי לגיטימציה למה שעשיתי".
"בלי תמיכה של ההורים זה לא אפשרי."
היא מסבירה שספורטאים הישגיים כמעט אף פעם לא יהיו מרוצים מעצמם, "ולכן התמיכה והחיזוקים שהספורטאים זקוקים להם – לא רק מהמאמן ומהצוות המקיף אותם אלא גם מהמשפחה ומהחברים – הם אין סופיים."
ארד מספרת גם על הקשיים הכלכליים שהיו כרוכים בלהתקדם ולהתחרות ברמה בינלאומית:
"הייתי צריכה למצוא לעצמי כל הזמן מימון, כדי שאוכל להמשיך להתאמן ולהגיע להישגים, כי באיגוד שלי לא יכלו, ואולי לא רצו, לממן לי את כל הנסיעות למחנות אימונים בחו"ל בהיקפים שרציתי. הם בכלל לא הבינו מה אני רוצה מהם. כבר בתור ילדה נאלצתי ללמוד להתנהל לבד בתוך עולם העסקנות של הספורט הישראלי. לא הייתה לי ברירה אחרת".
ולבסוף, כמו השם של האתר וכמו דרך החיים שאני משתדל לחלוק איתכם, גם ליעל ארד ברור: "בספורט יש היררכיה ברורה: יש את אלה שעומדים על דוכן המנצחים, ויש את אלה שלא. ואני הייתי לא. הסתובבתי מסביב, אבל במשך חמש שנים לא הצלחתי לפרוץ קדימה מהמקום השביעי בעולם."
"בסופו של דבר, בספורט הכול מתנקז ליום אחד – ליום שבו את מגיעה עם המוכנות הפיזית והמנטלית, עם הדיוק. ובדרך, אין ברירה אלא ללמוד להתרגל לאכזבה, לקום ממנה, להסתכל קדימה"
בהמשך ארד משתפת את הקוראים בהרפתקאות שלה באליפויות אירופה ועולם שונות, בטורנירים ומחנות אימונים אצל מעצמות ג'ודו עולמיות, ובנחישות שלה עצמה, אחרי שבגיל 16 החליטה שהיא הולכת להיות הכי טובה בעולם.
בחלק השלישי היא מתארת את ההתקרבות למדליה האולימפית הראשונה של ישראל, או כמו שהיא קוראת לה – הירח. ככה זה היה נראה אז, כמו להגיע לירח. היא עברה פציעות, קשיים בירוקרטיים, קשיים מקצועיים, קשיים מנטליים, קשיים פיזיים – והתגברה על כולם. היא לא הצליחה לזכות במדליית זהב, דבר שאכזב אותה, אבל במבט לאחור, ועם כל הדברים איתם התמודדה בדרך, היא מבינה את גודל ההישג.
בחלק הלפני אחרון ארד מספרת על התקופה לאחר הזכייה במדליה, על הפציעות ומחלת הנשיקה שהפריעו לה לחזור לעניינים לקראת האולימפיאדה הבאה (בה סיימה "רק" חמישית).
היא נפרדה מאביה שחלה בסרטן, הפכה ליזמית ואשת עסקים, והחליטה שברצונה לעזור לספורטאים בישראל לגדול ולהתקדם באותו כיוון שהיא התקדמה, כשעוד לא היה אף אחד שיעזור לה. בזמן כתיבת הפוסט הייתה ארד אשת עסקים וחברה בוועד האולימפי כיו"ר הועדה המקצועית. בנובמבר 2021 החלה לכהן כיו"ר הוועד האולימפי בישראל.
