בספר מדויק ונעים מאוד לקריאה, גם למי שמעולם לא צפה בהתעמלות יותר מפעם בארבע שנים, אלי רייזמן כותבת על חייה, על האימונים במועדון קרוב לבית, מחנות האימונים בנבחרת, הקשרים עם היריבות שהיו גם חברות ועל מערכות היחסים עם המאמנים בבית ובנבחרת.
מי שהייתה בעברה הקרוב קפטנית נבחרת ההתעמלות של ארה"ב ומדליסטית אולימפית בזכות עצמה, ולא הרבה לפני זה ילדה יהודיה שפשוט נהנתה לקפוץ ולהתגלגל, משתפת את הקוראים במגוון הנושאים שהעסיקו אותה במהלך חייה והקריירה שלה:
האימונים במועדון ומעבר למועדון אחר, מקצועי יותר:
"המיומנויות שנדרשתי לבצע לא באו לי בקלות. כל כך התרגשתי מהעובדה שאני בשיעור התעמלות שלא חשבתי בכלל שאני אמורה לשים לב למה שאני עושה ולהשתפר. ברגע שהבנתי את זה, התקדמתי מהר ונבחרתי להשתתף בתחרות הראשונה שלי."
"את יודעת מה זו שחיקה, אלי? זה כשאת עושה יותר מדי ואת מסתכנת בפציעה או בזה שהספורט יימאס עלייך."
את המשפט הזה אמר לה המאמן שלה כשהייתה בת 9 וכל כך נהנתה והתלהבה שרצתה להישאר עוד ועוד.
כשעברה למקום בו היה לה סיכוי גדול יותר להתפתח, שם המאמנים מנוסים יותר, אבא שלה הודיע יום אחד למאמן שהם נוסעים לחופשה משפחתית של 10 ימים במהלך החגים. המאמן וויתר והסכים שתיסע כי זו הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה, אבל פנה אליה ואמר לה:
"להיות מספר אחת בעולם זה מאוד מאוד קשה. להישאר שם זה אפילו יותר קשה. הספורטאיות הטובות בעולם יודעות מתי לעבוד קשה, איך לאכול בריא, איך לישון היטב כל לילה, איך לנוח כשצריכות לנוח. הספורטאיות הטובות בעולם הן מקצועניות. אם את רוצה להגיע לשם יום אחד, זה מתחיל עכשיו."
ואז אמר לאבא שלה:
"זה בסדר הפעם, כי לא ידעתם. אבל זו הפעם האחרונה שאלי יוצאת לחופשה חוץ מהחופשה השנתית של השבוע שאנחנו נותנים לכולם בקיץ."
אבא שלה חשב שהוא צוחק אבל גילה משיחות עם ההורים האחרים שהוא לא.
"רציתי התעמלות רצינית. נראה היה שאני עומדת לקבל התעמלות רצינית."
מחנות האימונים בנבחרת ומערכות יחסים עם המתעמלות שם:
היו קמות ב-7:00, הולכות לאכול בחדר האוכל, היו מגיעות בשעה 8:00 לאימון שהתחיל בדיוק בשעה 8:30, ואצל המאמנת הראשית אימונים היו חשובים בדיוק כמו תחרויות. היא שמה לב לכל טעות והייתה מצוינת בניחוש מי תתקדם רחוק בנבחרות. האימון היה מסתיים בשעה 12:00, משם הלכו לחדר האוכל לאכול צהריים ומשם לחדרים למנוחת צהריים. רייזמן הייתה ישנה בצהריים, לא כולן אהבו לעשות את זה. ב-15:30 כבר היו באולם לחצי שעה של מתיחות לפני האימון השני באותו יום. המאמנת הראשית הייתה באולם 20 דקות לפני שעת תחילת האימון כדי לראות מי באה ומי לא. אם לא באת מוקדם, ננזפת על האיחור. אחרי האימון השני הלכו לארוחת ערב, וכיבוי אורות היה בין 21:30 ל-22:00. כך, חמישה ימים.
רייזמן גם פיתחה רוטינה לפני תחילת כל תרגיל קורה:
המקפצה צריכה להיות ממוקמת בדיוק במקום. מספיק גיר על כפות הרגליים ועל השוקיים. כמה רגעים להרגיע את הנשימה. להתהלך כדי להישאר חמה בזמן שמחכה לתחילת התרגיל.
האולם היה נקי, הציוד הכי טוב שיש. מקום מבודד ללא הסחות דעת. הקליטה של האינטרנט והטלפון לא הייתה טובה, המקלחות הריחו כמו ביצה, ולא תמיד היו מים חמים. לא היו מספיק תזונאיות ואנשי צוות רפואי, ולא מספיק ציוד להתאוששות אחרי האימונים. האוכל לא היה טעים, אבל אכלנו בכל זאת – היינו צריכות כוח לאימונים!
הדרישות הגבוהות באימונים גרמו לנו להתגבש במהירות. עשינו כל מה שיכולנו כדי לעזור זו לזו. אם למישהי היה קשה, היינו מעודדות אותה. אם למישהי היה אימון גרוע, היינו מספרות לה בדיחות עד שהיא צחקה. לא היינו רק מתחרות זו של זו, הפכנו לחברות.
אחרי אחת התחרויות הבינ"ל (בה רייזמן ניצחה) היא ראתה שאחרות אוכלות פיצה ולקחה גם היא חתיכה. נציג של הנבחרת בא אליה, לקח אותה הצדה, נזף בה שלקחה חתיכה ואמר לה שלעולם לא תעשה את זה שוב. יש תחרויות נוספות, צריך להתאושש. היא הבינה את המסר. היא לא הייתה בטוחה שזו הייתה הדרך הכי טובה להגיד לה את זה, אבל אמרה לעצמה שאם מה שדרוש להגשים את המטרות שלה זה לוותר על פיצה, היא מוכנה.
