אנדר וויגינס נלקח מבית הוריו בגיל צעיר כדי לעזור לבני האדם להילחם בבאגים - גזע של חייזרים שמאיים על האנושות. הוא לומד, משחק ונבחן כדי להכין אותו לפקד על צי החלל של האנושות.
אם יש לכם אפשרות לקרוא את הספר, עשו זאת. מומלץ מאוד.
הקטע הבא מתרחש לקראת סופו של הספר, ועשוי להוות ספוילר.
"שים לב, בבקשה, אֶנְדֶר. היום תתקיים הבחינה הסופית שלך בבית הספר לפיקוד. הצופים שנאספו כאן יעריכו את מה שלמדת. אם אתה מעדיף שהם לא יהיו בחדר, הם יכולים לצפות במכשיר הדמיה אחר."
"הם יכולים להישאר." בחינה סופית. אחרי היום, יוכל אולי לנוח.
"וכדי שזה יהיה מבחן הוגן ליכולת שלך, לא רק חזרה על הדברים עליהם התאמנת פעמים רבות, אלא גם התמודדות עם אתגרים שלא ראית בעבר, יהיה בקרב של היום גורם נוסף. הקרב מתרחש סביב פלנטה, זה ישפיע על האסטרטגיה של האויב ויאלץ אותך לאלתר. תתרכז בבקשה במשחק."
אֶנְדֶר סימן למאזר שיגש אליו ושאל אותו בשקט, "אני התלמיד הראשון שמגיע לשלב הזה?"
"אם תנצח היום, אֶנְדֶר, אתה תהיה התלמיד הראשון שעשה את זה, איני רשאי לומר יותר מכך ... בוא לא נבזבז את כל מה שהשגת עד עכשיו. עכשיו, איך תתמודד עם פלנטה?"
"אני חייב להציב מישהו מאחוריה, אחרת זו תהיה נקודה עיוורת"
"נכון."
"וכוח המשיכה ישפיע על כמות הדלק - קל יותר לרדת מאשר לעלות."
...
"הפלנטה היא הדבר החדש היחידי?"
"אתה יכול לזכור את הפעם האחרונה בה נתתי לך קרב שיש בו רק דבר חדש אחד? אני יכול להבטיח לך, אֶנְדֶר, שגם היום לא אהיה נחמד. האחריות שלי היא כלפי הצי, לא כלפי תלמיד בינוני שעומד לסיים את הלימודים, אני אעשה כמיטב יכולתי בקרב נגדך, אֶנְדֶר, ואין לי כל חשק לפנק אותך. פשוט תזכור את כל מה שאתה יודע על עצמך ואת כל מה שאתה יודע על הבאגים, ויהיה לך סיכוי להגיע למשהו."
מאזר עזב את החדר. אֶנְדֶר דיבר לתוך המיקרופון.
"אתם שם?"
"כולנו," ענה בין.
"הגעת קצת מאוחר לאימון הבוקר, לא?"
אז הם לא סיפרו למפקדי הטייסות, אֶנְדֶר השתעשע עם הרעיון - לספר להם עד כמה הקרב הזה חשוב, אך החליט שהדבר עלול להסיח את דעתם.
"מצטער," אמר, "לא התעוררתי בזמן."
הם צחקו. הם לא האמינו לו. הוא החל לתרגל אותם. הם התחממו לקראת הקרב, הוא נזקק לזמן רב מהרגיל כדי לשכוח את מחשבותיו, להתרכז בפיקוד, אך במהרה הגיע למהירותו הרגילה. הוא הגיב מהר, חשב מהר, או לפחות, אמר לעצמו, אני חושב שאני חושב מהר. המסך התבהר. אֶנְדֶר חיכה למשחק שיופיע עליו. מה יקרה אם אעבור את המבחן היום? יש בית ספר נוסף? עוד שנה או שנתיים של אימונים מפרכים, עוד שנה של בידוד, עוד שנה של אנשים הלוקחים אותי ממקום למקום, אומרים לי מה לעשות, עוד שנה בלי שליטה על חיי שלי? הוא ניסה לזכור בן כמה הוא, לפני כמה שנים היה בן אחת עשרה? לפני כמה ימים? זה בוודאי קרה כאן, בבית הספר לפיקוד, אך הוא לא היה מסוגל לזכור מתי, אולי אף לא הבחין בכך. איש לא הבחין בכך, אולי וְלָנָטיין.
...
ואז הופיע מבנה האויב על המסך ועייפותו של אֶנְדֶר הפכה לייאוש. הם היו אלף מול אחד. המסך בהק באור ירוק מרוב ספינות אויב. הן היו מקובצות בתריסר מבנים שונים, מחליפות עמדות, נעות בתבניות אקראיות לכאורה על מסך המחשב, הוא לא הצליח למצוא נתיב בין הספינות - חלל שנראה פתוח היה נסגר לפתע, חלל אחר היה מופיע, מבנה חדש היה נוצר מולו, מבנה שנראה חדיר היה הופך למסה מאיימת, הפלנטה היתה בקצהו הרחוק של השדה, ועד כמה שיכול היה אֶנְדֶר לדעת, אולי היו ספינות נוספות מאחוריה מחוץ למסך המחשב. הצי שלו היה מורכב מעשרים ספינות חלל, שכל אחת מהן נשאה ארבע ספינות קרב, הוא הכיר את הספינות מהדגם הזה - ספינות מיושנות, איטיות, והטווח של הדוקטור הקטן שלהן [סוג של פצצה] היה קטן במחצית מזה של הדגמים החדשים יותר, שמונים ספינות קרב, כנגד לפחות חמשת אלפים ספינות אויב, אולי עשרת אלפים. הוא שמע את מפקדי הטייסות שלו מתנשמים בכבדות; הוא שמע גם, מכיוונם של הצופים היושבים אחריו, קללה חרישית.
הוא שמח לדעת שגם אחד המבוגרים הבחין בכך שזה לא מבחן הוגן, לא שזה שינה משהו, הגינות לא הייתה חלק מהמשחק, זה היה ברור, לא היה כל ניסיון לתת לו סיכוי להצליח.
"כל מה שעברתי, והם בכלל לא מתכוונים לתת לי לעבור."
הצופים מאחוריו החלו להשתעל, לנוע בעצבנות. הם החלו להבין שאָנְדֶר אינו יודע מה לעשות.
"לא אכפת לי יותר," חשב אֶנְדֶר. "אתם יכולים לשמור את המשחק שלכם לעצמכם. אם אתם לא נותנים לי אפילו סיכוי, למה לי לשחק?" כמו המשחק האחרון שלו בבית הספר ללחימה, כשהציבו מולו שני צבאות. וברגע שנזכר במשחק ההוא, נזכר בו כנראה גם בין. קולו בקע מהאוזניות, אומר, "זכור, שער האויב הוא למטה"
מולו, הוט-סופ, ולאד, דאמפר ותום המשוגע צחקו. גם הם זכרו, וגם אֶנְדֶר צחק. זה היה מצחיק. המבוגרים לקחו הכל בכזו רצינות, והילדים שיחקו את המשחק, מאמינים בו גם הם, עד שלפתע הרחיקו המבוגרים לכת, העמיסו יותר מדי קשיים והילדים הצליחו לראות את התרמית שלהם.
שכח מזה, מאזר. לא אכפת לי אם אני עובר את המבחן שלך, לא אכפת לי אם אני מציית לחוקים שלך. אם אתה יכול לרמות, גם אני יכול. אני לא אתן לך להביס אותי בחוסר הגינות - אני אביס אותך קודם, בחוסר הגינות. הוא ניצח בקרב האחרון שלו בבית הספר ללחימה בזכות כך שהוא נע ישירות לעבר שער האויב. ושער האויב היה למטה.
...
אֶנְדֶר הסיר את האוזניות, שנמלאו בתרועותיהם של מפקדי הטייסות שלו. רק עתה קלט שגם בחדר מאחוריו קמה המולה דומה. אנשים במדים חיבקו זה את זה, צחקו, צעקו; אחרים בכו; כמה כרעו על ברכיהם או שכבו שרועים , ואָנְדֶר ידע שהם שקועים בתפילה.
אֶנְדָר לא הבין. זה לא היה בסדר. הם אמורים לכעוס. קולונל גְרַאף ניתק מהאחרים ובא אל אֶנְדֶר. דמעות כיסו את פניו, אך הוא חייך. הוא התכופף, הושיט את זרועותיו, ולהפתעתו הגמורה של אֶנְדֶר, חיבק אותו בכוח ולחש, "תודה, תודה אֶנְדֶר. תודה לאל עבורך, אֶנְדֶר."
האחרים באו גם הם, לחצו את ידו, בירכו אותו, הוא ניסה להבין. האם עבר את המבחן בכל זאת? זה היה הניצחון שלו, לא שלהם, וניצחון חלול, חסר טעם, תרמית; מדוע הם מתנהגים כאילו ניצח בכבוד? הקהל נחצה וְמָאזַר רוֹקהאָם ניגש אליו. הוא פסע אל אֶנְדָר והושיט את ידו.
"בחרת בבחירה הקשה, ילד, הכל או כלום, לחסל אותם או לחסל אותנו, אבל אלוהים יודע שלא היתה כל דרך אחרת בה יכולת לעשות את זה. איחולי, אתה הבסת אותם, ועכשיו הכל נגמר. הכל נגמר. הבסת אותם.
אֶנְדָר לא הבין. "אני הבסתי אותך."
מאזר צחק, צחוק קולני שמילא את החדר.
"אֶנְדֶר, מעולם לא שיחקת נגדי. מעולם לא שיחקת משחק מהיום בו הפכתי להיות האויב שלך."
אָנָדֶר לא קלט את הבדיחה. הוא שיחק המון משחקים במחיר נורא. הוא התחיל לכעוס.
מאזר הושיט יד ונגע בכתפו, אַנְדר הרחיק את ידו. פניו של מאזר הרצינו והוא אמר, "אֶנְדֶר, בחודשים האחרונים אתה היית מפקד הקרב של הצי שלנו, זו היתה הפלישה השלישית. אלה לא היו משחקים; הקרבות היו אמיתיים, והאויב היחיד בו לחמת היו הבאגים. אתה ניצחת בכל הקרבות, והיום לחמת בהם בעולם הבית שלהם, במקום בו היתה המלכה, כל המלכות מכל המושבות שלהם, כולן היו שם ואתה הרסת אותן לחלוטין. הם לא יתקפו אותנו שוב לעולם, אתה עשית את זה, אתה."
