בספר צנוע, ללא כותרות מפוצצות, נבו משתף את הקוראים במחקר עצמי מעניין, דרך כתיבה שעוד לא יצא לי להיתקל בה – הוא חוזר אחורה לשיחות ולהחלטות שהחליט במפגשים עם חיילים, חניכים או תלמידים שלו, ובודק מה הוא זוכר, מה הם זוכרים ומהרהר בתוצאה של התהליך.
יובל נבו הוא מורה למתמטיקה ולהיסטוריה. בעבר, הוא התנדב לשנת שירות וגם היה מפקד תכנית "תלפיות" היוקרתית בצה"ל.
כל אחד מהפרקים נפתח בתיאור קצר וכללי של ההיכרות והמצב עם החניך/חייל/תלמיד, אחריו נבו מתאר את הפגישה שלו עם החניך בעקבות כתיבת הספר ומציג מה החניך חשב והרגיש באותה נקודת זמן, ומסיים בקטע של "מה למדתי?"
חלקים שעניינו אותי במיוחד:
מקרה בו חשב שהחניך לא מכיר אותו אך בעצם לחניך כבר היה רושם שלילי עליו עוד לפני שנפגשו.
הרהורים לגבי כמות הזמן שדרוש להתחיל קשר עם תלמיד.
ההבנה שיכולת היא משהו יחסי: יחסי לאחרים אבל גם יחסי לעצמי – ושעידוד לצמיחה עצמית מספק יותר מוטיבציה ללמידה (עוד על זה בספר כוחה של נחישות).
שאלה לגבי סגנון הלימוד (האם לפעמים המחשות הן גימיקים?) וההשפעה שעשויה להיות על התלמידים – לא לכולם מתאים אותו סגנון ויש לקחת זאת בחשבון (עוד על זה בספר שקט).
ציפיות המורה והדרך בה הן יכולות להשפיע על התלמיד – אם התלמיד מתחיל לעשות בשביל המורה ולא בשביל עצמו, יש כאן כישלון חינוכי. אסור שמרכז התהליך יהיה המורה.
התוודעתי לסיפור הקצר הנהדר "האיש שידע לעופף" מאת קארל צ'אפק שממחיש בצורה נהדרת את משמעות הביטוי over teaching.
נזכרתי שלפעמים אני מיותר, או אפילו – עלול להזיק לתהליך.
חינוך זה אדיר.
