מה ההשפעה של כמות האימונים שלנו ומה ההשפעה של הדרך בה אנחנו מתאמנים על המומחיות שאנחנו מפגינים?
פרק 4 מתוך הספר "מומחיות ומצוינות: מבט רב תחומי" / רועי סמואל
מה חלקו של הכישרון ומה חלקו של האימון, ובפרט - אימון מכוון לפיתוח מומחיות (deliberate practice)?
סמואל מחלק את הפרק לארבעה חלקים:
סקירת התיאוריה והמחקר מאחורי הגישה, הערכת התיאוריה והביקורת עליה, מחקרים על אימון מכוון בספורט והמלצות למחקר עתידי ויישומים מעשיים של הגישה.
הנחת היסוד היא שניתן לייחס הבדלים בביצוע לדרך אותה הם עברו ולצורת האימון שלהם.
זה מבוסס על כך שלמומחים יש יתרון רק בתחום המומחיות שלהם ולא בתחומים קרובים ועל כך שאנחנו לא יכולים לנבא הצלחה בפועל לאחר זמן ממושך לאנשים בעלי זיכרון טוב או אינטליגנציה.
מבחינת אריקסון ושותפיו, כישרון (כלומר יכולת לפני אימון מכוון) מועיל רק כאשר הוא מביא את האדם לתחילת אימון מכוון מוקדמת יותר, שבתורה מביאה לתמיכה מהסביבה בדמות השקעת כסף, משאבים, אנרגיה ועוד.
כמות שעות האימון אינה תנאי מספיק לפיתוח מומחיות ויש משמעות לסוג האימון.
הם משערים שככל שיוקדשו יותר שעות לאימון מכוון, כך תשתפר המומחיות באותו תחום.
בהמשך הוסיפו אריקסון ושותפיו שאחד האתגרים העומדים בפני מומחה הוא להימנע ממצב של עצירת התפתחות בגלל מעבר לאוטומטיות מלאה.
כדי להשתפר על המומחה למצוא עוד נקודות לשיפור ולהתמקד בהן. לאורך זמן, אדם השואף להפוך להיות מומחה ולהישאר זה צריך לשמר את המוטיבציה שלו, להמשיך להשקיע משאבים ולהתאמץ פיזית ומנטלית.
עוד על המאפיינים של האימון המכוון אפשר לקרוא בלחיצה כאן.
מרבית הביקורת על הגישה התרכזה במספר נושאים:
חוק 10,000 השעות - שאינו קיים ואף לא נרמז ככזה.
אין באמת דרישה של 10,000 שעות. ישנם תחומים שמצריכים יותר, ישנם תחומים שמצריכים פחות, ואריקסון ושותפיו בכלל כתבו על 10 שנים של אימון מכוון.
בנוסף, כמובן, לא כל ספורטאי מתחיל באותו גיל, ובענפי ספורט שונים (למשל רוגבי והתעמלות אמנותית) אפשר להתאמן מספר שונה של שעות בכל יום.
אמינות הדיווח - רוב המחקרים מתבססים על דיווח עצמי שלא בהכרח משקף את מה שהתרחש במציאות מספר שנים אחורה.
האם האדם שמדווח זוכר בדיוק כמה משוב קיבל, איך קיבל, ואם הייתה לו מוטיבציה? לא בטוח.
מה נחשב אימון מכוון - בעיני אריקסון ושותפיו תחרות לא נחשבת אימון מכוון, אבל היא בהחלט חשובה בהתפתחות הספורטאים. גם
אימונים שמתבצעים לשם הנאה (לשימור המוטיבציה) ולשם תרגול מרכיבים שהספורטאי כבר הצליח להתמחות בהם (כמו למשל קליעה בכדורסל), הם חלק חשוב מהתהליך של הספורטאי, למרות שאינם מהווים אימון מכוון.
מה נחשב מהנה - אריקסון ושותפיו טענו שאימון מכוון הוא אינטנסיבי וממוקד ולכן לא בהכרח מהנה עבור האדם המבצע אותו.
מחקרים אחרים הראו שתחומים מסוימים שאמורים להיתפס לא מהנים הם דווקא כן עבור הספורטאים. הדבר מעלה שאלה - האם התבצע שם אימון מכוון או לא?
הרוב המוחלט של החקורים גם ממליץ לא להתחיל באימון מכוון (בהנחה שאינו מהנה) בגיל צעיר מדי, ובמידת האפשר לחכות לגיל ההתבגרות. בגיל מוקדם יותר יש לדגום מספר רב של תחומים וענפים, לפתח עניין ומוטיבציה פנימית ולאפשר לילדים ליהנות.
עוד על הביקורת על גישת האימון המכוון אפשר לקרוא בלחיצה כאן.
אימון מכוון בספורט:
לפי אריקסון, אימון מכוון בספורט מתבטא בהדרכה אחד על אחד של הספורטאי על ידי מאמן שמציג תרגילי אימון עם יעדים ברורים ונותן משוב מיידי ואפשרויות לחזרתיות.
לא רבים הענפים בהם ישנה אפשרות לקיום כל התנאים.
בענפים מסוימים לוקח יותר זמן להגיע למומחיות (אולי משום שיש יותר מתחרים על מקום בנבחרת הלאומית או בליגה הראשונה), ותמיד מומחים מתאמנים יותר שעות ברמת היכולת הגופנית ובכמות האימונים המאורגנים.
במחקר אחר שחקנים שקיבלו חוזה מקצועני סביב גיל 16 לא הראו הבדל בכמות השעות של האימונים המאורגנים אבל כן הראו הבדל בכמות המשחקים החופשיים עליהם דיווחו.
החוקרים הסכימו שכדי להגיע למומחיות בכדורגל רצוי להתמקד במעט ענפי ספורט בגיל צעיר ולהשקיע שעות רבות במשחק חופשי ובאימון בתחום העיקרי.
במחקר שבחן אצנים למרחק 100 מטרים, נראה שרובם זוהו כמהירים בצורה יוצאת דופן עוד לפני שהתחילו באימון במסגרת מסודרת.
החוקרים טוענים שמכיוון שספרינט הוא יכולת בסיסית במספר גדול של ענפי ספורט, תיאוריית האימון המכוון לא משקפת בצורה מספיק טובה את חשיבות היכולות המולדות.
מחקר נוסף על ספורטאים בריטיים שהגיעו לאולימפיאדה הראה שרובם השיגו מומחיות בפחות מ-10 שנים.
נטען שעיסוק בסוגי ספורט אחרים עשוי לאפשר העברה של יכולות ולקצר את כמות הזמן שיש לעסוק בתחום בו שואפים להגיע למומחיות.
מחקר נוסף שבחן כדורעפנים וכדורסלנים באסטוניה הראה קשר בין המוטיבציה הפנימית לבין עיסוק באימון מכוון ואישש את התיאוריה.
במחקר שחיפש קשר בין סוגי תשוקה (הרמונית או אובססיבית) לבין עיסוק באימון מכוון, נמצא קשר חיובי גדול יותר בין תשוקה הרמונית (בריאה, מתוך מוטיבציה פנימית) לבין אימון מכוון, מאשר הקשר בין תשוקה אובססיבית (לא בריאה, לרוב מתוך מוטיבציה חיצונית).
מטה-אנליזה שהתבצעה בשנת 2016 על 33 מחקרים הראתה שאימון מכוון הסביר כ-18% משונות בביצוע בין מומחים לאחרים, כאשר ככל שרמת המומחיות עולה, חשיבות האימון המכוון בהבדל בין הספורטאים יורדת.
זה הגיוני, כי ככל שמתמחים יותר, קשה יותר להשתפר או למצוא נושאים להתמקד בהם כדי להתמחות עוד יותר.
ישנם אנשים שטוענים שזה חוסר אחריות להגיד לאנשים שהם יכולים הכול אם רק יתאמנו מספיק.
ישנן מגבלות פיזיות, פסיכולוגיות או אחרות שאנחנו נולדים איתן. לא כל אחד יכול להיות הכי מהיר בעולם. סיבי שריר לבנים הם משהו שלא ניתן לרכוש באמצעות אימון.
זו ממילא אינה הטענה של תיאוריית האימון המכוון, אז נניח לכך.
חשוב בעתיד יהיה לבדוק לגבי תקפות התיאוריה באמצעות דיווח יותר עדכני (סקרים ויומני ביצוע) ולא רק במבט לאחור של מספר שנים.
הדבר ייתן נקודת מבט יותר ברורה לגבי תוכן האימונים, המשוב וההתקדמות הנובעת בעקבותיהם.
עוד יש לקחת בחשבון את המוכנות הפיזית והפסיכולוגית של הספורטאים כדי לשאת את הקושי הכרוך באימון מכוון.
הדבר נכון גם ברמת האימון הבודד וגם לאורך חודשים או שנים.
עוד היבט שניתן להפנות אליו זרקור בהמשך המחקר הוא סביבות שמקדמות אימון מכוון.
הספורטאים עשויים לפתח מומחיות גם כאשר הם באסיפה קבוצתית או כאשר הם כותבים ביומן של עצמם.
ולבסוף, חשוב יהיה לחבר את התיאוריה של האימון המכוון לשנות האימון המוקדמות, בהן מומלץ לילדים לדגום מספר גדול של ענפי ספורט ולשחק משחק חופשי.
לחצו כאן כדי לחזור לפוסט המרכזי עם הקישורים לכל הפוסטים מהספר.
