אחריות עצמית, טיפול בפרטים הקטנים, מוכנות לקבל קצת צעקות כל עוד מנצחים ורצון לקרוא ספר שייתן כמה נקודות. זו הדרך של הפטריוטס.
בסיום ההפסד הכואב בסופרבול 2008, אחרי עונה בה ההפסד היחיד היה ההפסד הזה, השחקנים של הפטריוטס ישבו עם ראש למטה בחדר ההלבשה. גם אחרי הפסד כזה הם היו רגילים להסתכל על עצמם, לראות מה הייתה האחריות שלהם. הקוורטרבק השלישי, שהופיע בחמישה משחקים באותה עונה, תהה מה היה יכול לעשות אחרת באימונים כדי לעזור לבריידי להיות יותר טוב.
אל תוך כל החשכה הזו נכנס בליצ'יק.
מה הוא יגיד? מה מאמן יכול להגיד במצב כזה?
הוא היה נסער ביותר ודיבר פחות מדקה. אולי כמה שניות יותר.
אבל הוא ידע שבעונה כמו זו, הוא היה צריך לאמן את הקבוצה שלו עוד דקה אחת. הוא היה צריך להקל את הכאב של שחקניו, אז הוא עשה מה שעושים בפטריוטס – הוא לקח את האשמה על עצמו.
הוא אמר 'לא הכנו אתכם טוב מספיק. המאמנים לא עשו עבודה מספיק טובה וזו אחריות שלי. לא הכנתי אתכם מספיק טוב ואני מצטער על כך.'
הוא לא האשים את המאמנים, הוא לקח את כל האחריות על עצמו. הוא גם לא אמר משהו בסגנון של 'זה ממש מבאס ולא הצלחנו לעשות מספיק מהלכים.' הוא לא הזכיר בכלל את השחקנים.
הוא לא סתם אמר את מה שאמר. הוא היה שבור בגלל שהוא חשב שבגללו לא הוא – אלא השחקנים, הצוות, הבעלים – לא יירשמו בספרי ההיסטוריה. ברור שהיו דברים שהשחקנים היו יכולים לעשות אחרת אבל בליצ'יק הרגיש שהדברים שהוא לא עשה מספיק טוב עלו לקבוצה במשחק ובעונה מושלמת. הוא לקח אחריות והמסר היה חד ברור.
לפטריוטס הייתה הדרך שלהם להחליט את מי הם רוצים. הם לא חיפשו מישהו ואז שאלו את עצמם "מה הוא יודע לעשות? איך נשתמש בו? איך נתאים אותו לקבוצה?"
הם ידעו מה הם צריכים – מישהו שיחסום, מישהו שיתפוס כדורים ארוכים, מישהו בעל אופי מסוים – ואז בחרו שחקנים מתאימים. ככה הם ידעו איזה תפקיד יהיה לו, איפה הוא ישתלב, מה יהיה הסיכוי שלו לשחק דקות משמעותיות, והם ביררו גם אם הוא יתאים מנטלית או מבחינת ניסיון.
הסקאוטים ידעו על השחקן אם יש לו בעיית מהירות, בעיית גובה, או שהוא עשוי להיות מסוגל להחליף עמדה במהלך הקריירה שלו, ואז הם קיבצו את הדוחות לפי רמה – מישהו שיתאים מהיום הראשון להיות שחקן פותח, מישהו שעשוי להשתלב בסגל ומישהו שאין לו סיכוי להיכנס.
"כשאתה נותן ציון לשחקן, זה תמיד איך הוא יהיה בשנה השנייה לדעתך. יש תקופת למידה לכולם, אבל הציון הוא לפי תפקיד. הרי איך תדע מי שווה בחירת סיבוב שני? הקטע של ביל זה תפקיד. הכול מבוסס על התפקיד של השחקן. אבל החלק של האופי זה החלק הקשה."
בליצ'יק תמיד אמר שהשחקנים שלו הם אלה שקובעים כמה שחקנים ישותפו במשחק, לא המאמנים או הסקאוטים. "משהו שאנחנו אומרים לכל השחקנים בתחילת השנה זה שאם אתה מסתכל על ההיסטוריה שלנו, לא מעניין אותנו מאיפה באת. מעניין אותנו מה אתה עושה אחרי שהגעת. לא משנה אם נבחרת בסיבוב ראשון, חמישי או לא נבחרת בכלל. 10 שנים ניסיון בליגה או שנה אחת. אנחנו נשתמש בשחקנים הכי טובים. מי אלה? זה תלוי בשחקנים."
אדם בשם טימותי גיי, פרופסור לפיזיקה ולאסטרונומיה שהיה מנהל קבוצת הפוטבול של בליצ'יק כשהוא שיחק במכינה באנדובר לפני שהתקבל לקולג', כתב ספר על הפיזיקה של הפוטבול. הוא ביקש מבליצ'יק ושותפיו לצוות האימון לקרוא. אחד מהצוות הגיב שאין להם זמן לקרוא את הספר.
הוא כתב להם בחזרה שזה עשוי לתת להם שלוש נקודות פעם ב-6 שנים אז הם כתבו בחזרה:
"אם כך, נרצה לקרוא את זה."
עוד על השימוש במדע כדי לעזור לנצח משחקי פוטבול ולבנות מועדון איכותי - בלחיצה כאן.
היו אנשים שלא אהבו את ביל בליצ'יק. חלק מכך היה קשור לעובדה שהם תפסו אותו כאדם מתנשא ולא נחמד. חלק מכך היה קשור לאחוז הניצחונות של בליצ'יק מול אותם אנשים.
עוד על אנשים לא נחמדים - בלחיצה כאן.
גם רוברט קראפט, הבעלים של הפטריוטס, לפעמים קיבל יחס לא יפה מבליצ'יק. עם זאת, הוא מכיר את ההיסטוריה של בליצ'יק ויודע מאיפה הקשיחות הזו באה. הוא אמר פעם שהוא קיבל צעקות מבליצ'יק פעם ב-16 שנה. ממאמן קודם קיבל צעקות פעם ב-16 יום.
כשמישהו אחר שאל את קראפט "מתי כבר תפטר את המניאק הזה?" קראפט ענה לו "כשהוא יהיה במאזן 8-8."
זו הדרך של הפטריוטס.
